לרקוד עם דמעות בעיניים או: למה חייבים להחזיר את ההופעות החיות

מתישהו בין הסגר הראשון לשני, בין ההגבלות וההקלות, החלו שוב ההופעות החיות. לא היה לי ספק – אני מזמינה כרטיסים לכמה שיותר הופעות. רציתי לחיות שוב. לשכוח מהימים שהיינו צריכים להסתגר בין 4 קירות, לשכוח מהעובדה שאנשים כמעט ולא מתחבקים, שכולם מתרחקים. רציתי לשכוח מכך שאנשים מתהלכים עם מסיכות כמו שרואים בסרטים. בעיקר רציתי לשכוח שכל כך הרבה אנשים סביבי הפכו למפוחדים ועצובים. רציתי להרגיש שהכל נורמלי שוב דרך המוזיקה. אבל שום דבר לא היה נורמאלי בהופעות האלה. אם נעשה ספוילר להמשך המאמר, תדעו שהיו שם לא מעט דמעות (ולא כולן מאושר).


בואו נחזור כמעט שנה אחורה. הימים ימי שגרה. אין קורונה. החששות שלנו נעים בין החשש הכלכלי לחשש הפוליטי. אני הולכת כל שבוע להופעה, אחת לפחות. לפעמים יותר. שומרת על השגרה הזו במשך שנים. בכל הופעה מתרגשת יותר או פחות, אבל תמיד מתרגשת. הולכת לקדמת הבמה, לא מפחדת מצפיפות. רוצה לראות כל תזוזה ולשמוע כל צליל. אני אומרת לעצמי שבחיים לא יהיה משהו שיעצור אותי מללכת להופעות. אני? אני אהיה כמו סבתא שלי. בת 80 פלוס ועדיין מרגישה שהעולם לרגליה. אני נזכרת בפעם ההיא שהלכננו יחד לראות הופעת ג'אז מאופקת, בהזדמנות הראשונה שהייתה היא קמה ורקדה. כולם הסתכלו עליה המומים, אבל היא צחקה ונהנתה. אבל פתאום הכל נעצר. החלה לחלחל חרדה קיומית, וכשחרדים לא זוכרים שיש תרבות שמגינה עלינו.


בתחילת הסגר לא חשבתי בכלל על ההשפעה של ההופעות החיות על הנפש. כבר בתיכון פיתחתי פחד במה, סגרתי את הסקסופון במזוודה שלו והעברתי לצד המאזין. אולי בגלל זה היה לי קל כל כך בהתחלה להגיד שמוזיקה אפשר לשמוע בכל מקום וליצור בכל מקום. להיפך, יש כאלה שמתוך התהום יוצרים את הדברים הכי יפים.
ובאמת, הרשת התמלאה בצלילים. בשבוע הראשון הרגשתי שאני חיה שוב. יושבת בבית, על הספה הנוחה שלי, עם הפיג'מה שלי (בימים שממש לא היה לי כח להתלבש) ורוקדת כאילו אני במסיבה של לירון תאני או הופעה חיה בבית. שרה בקולי קולות ולא אכפת לי מהשכנים שחושבים שאני מזייפת.

אבל עם יד על הלב זה לא אותו הדבר. להיפך. אחרי שתיים-שלוש הופעות זום, הבדידות מתחדדת. הלבד הופך להיות בולט יותר, משמעותי יותר. תחושת החוסר מתעצמת. המועקה גדלה והדמעות יורדות מעצמן. זה נשמע קצת דרמטי. אני יודעת. אולי זה רק אני שמפתחת רגישות יתר? שמנעד הרגשות שלי מצטמצם לעצבות או בדידות? התחלתי לחקור עם עצמי מה קרה פה בעצם? יש צרות גדולות יותר מזה.

יש לא מעט מחקרים על מוזיקה, ההשפעה שלה על הנפש, על התפתחות תהליכים במח ועוד. חלקם הגדול של המחקרים בוחן את השפעות המוזיקה החיה על האדם, חלקם אף בוחנים את הפערים בין מוזיקה חיה למוזיקה מוקלטת (כזו שאנחנו שומעים בתקליט, אמצעים טכנולוגים ו-streaming). הקורונה עוד כאן, היא רק בראשיתה כך שאין מחקרים המדברים ישירות על התקופה. ובכל זאת, רציתי להבין. לדעת יותר.
מוזיקה מעוררת זכרונות. אתם בטח מכירים את זה – שומעים שיר ונזכרים באהוב רחוק, בטיול הגדול, במגדל שמירה ההוא שחשבתם שלעולם לא תרדו ממנו. נזכרים בילדות. הזכרון שלנו מקושר פעמים רבות למוזיקה. The Sound of Our Generation. לטוב ולרע שיר יכול להציף את כל מה שהיה חבוי אי שם בפנים.
אבל זה לא מסתיים בזה. למעשה יש פה שני רבדים. הראשון: התפקיד של המוזיקה בחיינו. והשני – רובד המשכי לראשון והמעניין יותר לטעמי: התפקיד של מוזיקה חיה בחיינו.

שיחה שהייתה לי עם ד"ר טל-חן רבינוביץ, ביה"ס לטיפול באמצעות האמנויות, אוניברסיטת חיפה, איששה את מה שהרגשתי: "לכל מנגינה יש "ביט" משלה, מקצב. ה"ביט" הזה גורם לנו להסתנכרן עם המוזיקה. אנחנו מתנוענעים לצליליו, קצב הלב שלנו מאט או מקבל תאוצה בהתאם ל"ביט" וקצב הנשימה שלנו משתנה. הסנכרון הזה מתהדק כשיש אנשים נוספים השותפים לחוויה. ביט משותף מאפשר בקלות ובטבעיות סנכרון עם האחר. כשיש מקצב משותף אנחנו ומי ששותף לחוויה שלנו מתנוענעים לפיו. חווית הסנכרון עם המוזיקה היא חוויה עצומה והיא מתעצמת אף יותר אם היא מתקיימת עם עוד אנשים. התהליך הרגשי מתגבר, המוזיקה מאפשרת לנו מעין רווחה נפשית ומקרבת אותנו אחד לשני".

בחלון ההזדמנויות הראשון שהיה (והקצר מאוד יש לציין), הלכתי ל-3 הופעות. בשלושתן ירדו לי דמעות. ספק אושר-ספק עצבות. שמחתי על ההתקהלות סביבי, הרגשתי שאני חלק מעולם שלהם. ראיתי את הקהל משתחרר אט-אט והופך לקפסולה אחת שזזה בקצב אחיד. כולם מחייכים אחד לשני. לא הפסקתי לחשוב על התקופה המוזרה שאנחנו נמצאים בה, על הקושי והבדידות. בשלב מסויים דודו טסה הודה לצוות שלו. להקה שלמה שלא ניגנה יחד כבר 7 חודשים. אבל עם כל העצב, התגנב לו רגש לא ברור. אני לא לבד. פתאום הרגשתי חלק ממשהו גדול יותר.

אז האם החוויה הזו מתקיימת גם כשאנחנו רואים הופעה בטלוויזה או בפייס-לייב או בהופעת זום? "לא בדיוק" אומרת ד"ר רבינוביץ. "בהופעות חיות-וירטואליות חלק מהמידע הולך לאיבוד ומכאן שגם הסנכרון הבינאישי, עם האחר. אנחנו לא מריחים את הריחות של האנשים השותפים לחוויה בזום; קשר עין, אם הוא נוצר באמצעים וירטואלים, הוא שונה מקשר עין שנוצר עם אדם הנמצא מולך. אנחנו לא רואים בו זמנית את כל התנועות של האנשים מולנו – תנודות הראש, תזוזת הידיים או נענוע הרגל. אנו רואים חלקיקי תנועות מרוחקות. גם תדרי מוזיקה מסויימים הולכים לאיבוד כשהיא מנוגנת באמצעים וירטואלים". התדרים בהקלטה, איכותית ככל שתהיה, עוברים אחרת. החוויה המוזיקלית הופכה למעט שונה, פחות עשירה ועגולה מאשר בחיים. בהופעה חיה ישנה מעורבות (אינגייג'מנט) מוגברת, הביטוי הריגשי חזק יותר והאזורים במח הקשורים לכל המנגנונים שתיארנו קודם עובדים בעוצמה חזקה יותר.

אך לא מדובר רק בתחושת הסנכרון. ד"ר רבינוביץ מתייחסת גם לרגשות השונים שמתעוררים בנו: "כשאנו שומעים מוזיקה, אזורים שונים במח שלנו מתחילים לפעול. המוזיקה מווסתת את הרגשות שלנו. היא מסוגלת להפחית חרדה, לעורר אותנו, לגרום לנו להרגיש טוב יותר, לחוש אמפתיה או אפילו להרדים אותנו. היא יכולה ממש להיות מכוון (תֶרְמוֹסְטָט) רגשות. אבל חשוב לזכור שהאופן בו זה בא לידי ביטוי הוא אינדיבידואלי".

אך זה לא נגמר כאן. את כל אלה אנו יכולים לחוש גם כשאנחנו שומעים שיר אהוב בספוטיפי. רציתי לדעת עוד. למה היעדר ההופעות משפיע עלינו כל כך? למה אני לא יכולה להסתפק בהופעה שמשודרת בטלויזיה או בזום?
"מבחינה אבולוציונית" מוסיפה ד"ר רבינוביץ', "המוזיקה, גם כשלא הייתה ממוסדת, הייתה למעשה אמצעי תקשורת בין אנשים. יש לה השפעה גדולה מאוד על החיברות שלנו, ומכאן שניתן להניח שהיעדר שלה משפיע גם הוא".
במחקר שהתפרסם ב-2019 ב- Frontiers in Psychology על ידי אוניברסיטת McMaster University הראו עד כמה מוזיקה חיה מאפשרת לאנשים להתחבר אחד לשני ובכך, בהתאם, היא מעצימה את תחושת השייכות. יש אפילו שיגדירו זאת 'קהילתיות'. בנוסף למרכיב השמע, יש מרכיב חזותי והוא מעצים את החוויה. שיתוף החוויה ותחושת הציפיה לבאות עם אנשים אחרים, גם אם הם זרים לחלוטין, מעצימה את תחושת הקירבה. מבלי שאנו שמים לב, אנו מחקים את מי שמולנו. בין אם זה הריקוד, ניד הראש או אפילו החיוך. השתקפות האחר ותחושת שותפות הגורל (נכון, מדובר בהופעה, אבל החוויה עוצמתית. זוכרים?) חודרים את השריון שלנו וגורמים לנו להתנהג בדומה לאחרים שבאותה הסיטואציה. הופעה חיה מאפשרת לאנשים להתכנס יחד ולדמות תחושה של קהילה מאוחדת, כמו תפילה.

אנחנו שוב בתקופה בה אי אפשר ללכת להופעות חיות. אפשר להתווכח על ההנחיות, אבל ברור לי שחייבים להישמע. ועדיין, אני נאחזת בזכרון ההופעה האחרונה, ברגע ההוא שרקדנו כולם, עם מסיכות, אבל עם המון אושר בעיניים. ידיים שמונפות אל-על, פעימות לב מהירות מהתרגשות ותחושה שמשהו טוב קורה סביבנו.

ואם הגעתם על לכאן, קבלו פלייליסט להופעות חיות. זה לא אותו הדבר אבל זה עושה קצת נעים בלב. אגב, הפלייליסט ממשיך להתעדכן כל הזמן אז מוזמנים לשלוח הצעות

הפלייליסט של עידו מימון

אפשר להגיד שחזרתי? לקחתי לעצמי הפסקה ארוכה יחסית מהכתיבה (שלושה חודשים זה המון). לא הפסקתי להקשיב למוזיקה (בכל זאת… מדובר בי) אבל לא היה לי מה לחדש. הייתי צריכה להתרגש שוב ולא הצלחתי. והנה זה הגיע – בא אחד, עידו מימון, עם שילובים של כל הדברים הטובים והנכונים.
מימון אסף קצוות, חיבר אותם טוב-טוב, צירף שחקני בסיס (גיא מזיג, שאנן סטריט, רביד פלוטניק), חיזק פה, העצים שם ויצר משהו חדש לגמרי! חדש ומרגש. איזה כיף שגם הפלייליסט שלו כזה (אל תדלגו על הסיבה לבחירת השירים. אתם תתאהבו בהם שוב)

ההופעה הקרובה שלו כבר סולד-אאוט, אבל יש כבר מועד נוסף: 2.5.2020, תיאטרון תמונע

יוני רכטר – חלומות היו לאפר
יוני רכטר, המלחין האהוב עליי, וזה שהשפיע הכי הרבה על היצירות שלי והטעם שלי בהרמוניות, גם דרך העבודות שעשה בכוורת, אריק איינשטיין, גידי גוב, יהודית רביץ, הכבש ה-16 ועוד הרבה – וגם בפני עצמו, הביא לארץ מורכבות מוזיקלית שהייתה חדשה מצד אחד ומצד שני חסרה מאוד בארץ, בטעמים של קלאסי, ג'אז ובלוז אמריקאים במוזיקה הישראלית שעד שנות ה-70 הייתה בסה"כ מלאה במוזיקה רוסית ואירופאית. הכי קל היה בשבילי לבחור את 'עטור מצחך', ועם זאת בחרתי בשיר הרבה פחות מוכר של יוני, שמציג צד מתקדם לצד מוזיקה יותר קלילה שיש בה עומקים נדירים ואדירים, גם בטקסט המרגש והנוגע של עלי מוהר ז"ל.

Earth, Wind & Fire – Turn It Into Something Good
ארט ווינד אנד פייר, להקה שהמציאה מחדש את ה-Fאנק (שעד אז היה מזוהה יותר עם הסגנון של ג'יימס בראון וג'ורג' קלינטון), הדיסקו (שלגמרי שייך להם), והאר אנד בי בסבנטיז, סומפלה אין ספור פעמים וחתמה על עשרות להיטים בדיסקוגרפיה די ענפה, עם הסולן מוריס ווייט (שהלך לעולמו לפני כמה שנים), בשיר עם טקסט שהוא פצצה של אנרגיה חיובית שמדבר על איך להפוך את האתגרים וההתמודדויות שהחיים מציבים לנו למשהו טוב יותר.

Kendrick Lamar – i
קנדריק למאר, אחד הגדולים בהיפ הופ האמריקאי אי פעם, וללא ספק הראפר הגדול ביותר של העשור החולף, מתוך יצירת המופת שלו מ-2016 "To Pimp A Butterfly" (שאני אוהב לקרוא לה 'לסרסר בפרפר'), בשיר על דימוי עצמי, תחושת ביטחון, רגשות דיכאון, הערכה עצמית, והיכולת לאהוב את עצמך בכל מחיר, ופעם אפילו הקדיש את השיר הזה לכל "אלו שחשבו כבר לסיים עם הסיפור הזה שנקרא החיים". יצירת מופת.

טנגו – ריקוד לאור ירח
מיקי שביב וז'אן פול ז'ימבריס, בסיסט ומתופף, שני נגנים-יוצרים שהתפרנסו והתפרסמו בעיקר מלנגן בערך עם כל אמן ישראלי שכיבד את עצמו באלבומים ישראליים של שנות ה-80, שהחליטו להפוך לצמד עצמאי, שהוציא שני אלבומים. גם הם הביאו לארץ הרבה השפעות אמריקאיות כמו סטילי דן או הול אנד אוטס למשל. זה שיר מאוד יפה.

Stevie Wonder – Love's In Need Of Love Today
השיר שפותח את האלבום הכי טוב שלו לטעמי, ובכלל – Songs in the key of life, וגם הזדמנות לקוות שסטיבי וונדר יחלים ויבריא בהקדם ויחזור להופיע. לדעתי האישית הוא ללא ספק הגדול ביותר בין המוזיקאים של 100 השנים האחרונות. מילים שנשארו מדוייקות גם אחרי יותר מ-40 שנים.

הפלייליסט של – Benjamin's Brother

רציתי לכתוב איך הכרתי את יוסף באך. רציתי לספר מה היה השיר הראשון ששמעתי. אבל תוך כדי שאני חושבת על זה, פתאום נזכרתי בלילה אחד. ליל שישי די מעורפל. יצאתי כהרגלי מהלוציפר (הו לוציפר) ורח' אלנבי היה קשוח אלי. מרחוק ראיתי את אבישי קשת, שהוא חבר טוב ואיש נחמה באופן כללי, מתהלך לו עם יוסף ואלכס. שתינו יחד עוד צ'ייסר, אכלנו פיצה. הרגשנו זקנים להפליא.
אבל אז ברגע אחד הם הטיסו אותי (דמיונית כמובן) לנורבגיה. הרחוב הקשוח הפך לנהר קפוא, צפירות המכוניות הפכו לצלילים נעימים והאנשים השיכורים של ליל שישי נעלמו.
כששאלתי למה לטוס כ"כ רחוק כדי להקליט אלבום, התשובה הייתה: "חכי שתשמעי" אז חיכיתי. וזה מצוין.
כל כך מצוין!
האמת שיכול להיות שבמרחק הזמן עשיתי לערב ההוא אידאליזציה. אולי הפיצה באלנבי הייתה כבדה מדי. אבל אחרי שהקשבתי לאלבום, הערב ההוא קיבל קסם משלו.
צריך להקשיב כמה פעמים לאלבום כדי לגלות את כל הרבדים שלו. לגלות שבמקום שיש צלילים רכים, מסתתר למעשה המון קושי. במקום שיש חיספוס מסתתרת כמיהה.

לכבוד השקת האלבום ביום רביעי, בחרו חברי הלהקה את השירים שמעוררים בהם השראה. איזה כיף שכולם פה…

הבחירה של ארנון – Nine Inch Nails – Head Like a Hole
את NIN הכרתי באיזור התיכון, מאוד דארק ולא פולטיקלי קורקט, נותן בראש וחדשני הסאונדים והאלקטרוניקה ופורץ דרך מבחינתי. בנוסף, שיר ראשון מהאלבום הראשון, שמקרה יצא בשנה שבה נולדתי.

הבחירה של תומר – Metallica – For Whom The Bell Tolls
הלהקה שהכניסה אותי למוזיקה! השיר הזה הוא הסיבה שרציתי לעלות על במות, ובנוסף, בחרתי בו גם לזכרו של הבסיסט האגדי קליפ בורטון.

הבחירה של אלכס – UNKLE feat. Thom Yorke – Rabbit In Your Headlights
השיר הזה מהווה בעיניי את השילוב המושלם בין אמן אלקטרוני, לאמן נערץ אחר – תום יורק.

הבחירה של בר הוס – Elvis Costello – I Want You
I want you הוא שיר אהבה קנאה פשוט אבל מאד אקספרסיבי שמצליח למרות המבנה החזרתי וחסר הפזמון לעניין כל שנייה, ושיאו בסולו גיטרה המורכב משני צלילים בלבד – ״לס איז מור״ במיטבו

הבחירה של יוסף – Damien Rice – Folk Circle – PEOPLE 2018
זכיתי לראות את הביצוע הזה בלייב, לצידו של הסקסופוניסט של בון איבר, ושנינו יצאנו עם פה פעור מהתרגשות. התגלגלתי לפסטיבל הזה, דרך ג'סטין ורנון הלא הוא BON IVER, שהקים אותו, והצלחנו אני ותומר, להשתחל לשם בתור מתנדבים. דמיאן מייצג את האדם הפשוט, שדבר מלבד מוזיקה לא מעניין אותו. בבגדים בלויים, יחף, מחובר בצורה מלאה לגיטרה ולקול שלו ובשילוב מקהלת קנטוס דומוס, הפכו את אולם הקונצרטים SAAL1 לחלום מוזיקלי אמיתי.

המלצות תרבות 9-15.12

רגע לפני שאני מתחילה:
בשבוע שעבר חגגתי יומולדת. לרוב אני עושה נשפים, אירועי ענק, חגיגות שנמשכות שבועות. מסיבות שונות (אבל ידועות מראש), דחיתי את התכנונים לרגע האחרון. הייתה לי תחושה שאצמצם ככל שאפשר את הנוכחות המסיבתית שלי. צימצמתי כל כך עד שהחלטתי שהכל יתנקז בסלון שלי – חברים טובים, מוזיקה, נרות וסופגניות. הופתעתי כמה כיף היה לי. כמה הלב התרחב כשראיתי את הסלון עמוס באנשים שאני אוהבת. אז בין אם אמרתי או לא, תודה לאנשים שסביבי ולמוזיקה שהם מפיקים לי בכל מפגש.
להמשיך לקרוא המלצות תרבות 9-15.12

המלצות תרבות 5-10.11

רגע לפני שאני מתחילה:
בעוד חודש בדיוק אחגוג יומולדת. אני אוהבת לחגוג את יום ההולדת שלי, רוב הזמן אני חוגגת במשך חודש שלם. מסעדה עם החברה ההיא, בר עם החבר'ה ההם, סרט עם החבר משם… הבנתם…
השנה אני רוצה לחגוג קצת אחרת. בא לי משהו קטן יותר, אינטימי, מדוייק, פחות המוני. מצד שני, אני חייבת שתהיה מוזיקה ברקע. לכן החלטתי ללכת על ליין הופעות – חגיגות יומולדת סביב המוזיקאים שאני הכי אוהבת. אז אם אתם שומעים על הופעות טובות בתחילת דצמבר, תנו סימן…
להמשיך לקרוא המלצות תרבות 5-10.11

המלצות תרבות 22-27.10.18

רגע לפני שאני מתחילה:
יש לי מלא דברים לכתוב ולא בא לי לכתוב על כלום. דברים מוזרים שקרו השבוע צריכים לשקוע. נדחה את הכל  לפוסט להבא. בינתיים נזכר בשיר אחד שאני אוהבת במיוחד, ולשמחתי קיבלתי תזכורת בסופ"ש האחרון והוא חזר לחיי…
להמשיך לקרוא המלצות תרבות 22-27.10.18

המלצות תרבות 15-20.10.18

רגע לפני שאני מתחילה:
אני חייבת להודות שאני לא מחובבי הקאברים. לרוב אני נשארת נאמנה למקור. מצד שני יש גרסאות כיסוי שגורמות לי להתאהב בשיר ולגלות אותו מחדש, דווקא דרך הביצוע המחודש. בשבוע שעבר הייתי בהופעה של גדי רונן, בין השירים שלו, הוא בישר שהשיר הבא ברשימה הוא קאבר והתחיל לנגן. בחיי שלקח לי זמן לזהות. רק לקראת הפזמון, הבנתי שמדובר בלטאה של פורטיס. הוא ביצע את השיר כל כך יפה, שלרגע זה היה נשמע כמו שיר חדש ושלו. כאלה קאברים אני אוהבת. חוזרת אליהם שוב ושוב. עד שתהיה הקלטה של זה (אם תהיה), נעשה כבוד לפורטיס. בכל זאת… פורטיס!
להמשיך לקרוא המלצות תרבות 15-20.10.18

תרבות יום א' 15-18.8

רגע לפני שאני מתחילה:
מכירים את זה שאתם נוסעים ברכב ופתאום יש ברדיו את טרייסי צ'פמן? אתם שרים בקולי קולות ובו זמנית אומרים "יו! כמה זמן לא שמעתי אותה, אני מת/ה עליה", למרות שבנינו היא שם כמעט כל שבוע. אז ככה רק עם מזי כהן. אתמול נסעתי ברכב ופתאום נזכרתי כמה אני אוהבת את מזי כהן. כמה אני אוהבת לשיר עם כל צליל מדהים שיוצא. אם מישהו פוגש אותה ברחוב, תגידו לה שאני דורשת הופעה שלה. לא אירוח שלה לצד גידי או דני. אלא ממש הופעה שלה. עם כל הפרמיירה והגזוז והמאמי!
להמשיך לקרוא תרבות יום א' 15-18.8

תרבות יום א' 5-11.8.18

רגע לפני שאני מתחילה:
לפני שבוע בערך הייתי באירוע לכבוד אריק איינשטיין. השתתפתי בהאדסטרט לשחזור ההקלטות שלו וכחלק מהתשורות הוזמנתי לצהריים של מילים ומנגינות אהובות. אני לא ארחיב על אופי האירוע, אבל כן אתייחס לקוטנר שסיפר קצת בקול שבור על הקשר שלו עם אריק. כבר ראיתי הרבה הרצאות או ערבים איתו, אבל מעולם לא שמעתי את קולו רועד מהתרגשות. אולי זו רק אני שהרגשתי כך?
להמשיך לקרוא תרבות יום א' 5-11.8.18

תרבות יום א' 17-23.6

רגע לפני שאני מתחילה:
פתיח קצר, לקראת שבוע קצר עם המון דברים טובים. שימו שיר טוב, למשל אמילי קרפל שקצת נעלמה לי מהעין אבל לא מהלב, ובואו איתי… תל אביב-יפו-ירושלים….
להמשיך לקרוא תרבות יום א' 17-23.6