תשע"ט – סיכום שנה

אני נמנעת מסיכומי שנה. ברור לי שאשכח מישהו, שאזכר פתאום אחרי שכבר אפרסם את הפוסט ואז ארגיש פספוס. אבל השנה היו כל כך הרבה דברים טובים. וואו כמה דברים טובים היו!
האמת שמה שהניע אותי לכתוב ולחרוג מהרגלי היה משהו קצר שקראתי בפיד שלי – לא בטוחה אם זה היה פוסט של מישהו או ציטוט מתוך כתבה, אבל נאמר שם שהשנה הייתה מעט מאוד מוזיקה שראוי לכתוב עליה. ואני אומרת… הייתה מוזיקה מצויינת.
אז כבר מתנצלת מראש – אם שכחתי מישהו. אני מתנצלת. ועכשיו אפשר ממש להתחיל
נתחיל באלבומים. יצאו לא מעט, אבל מופרעי קשב שהפכנו להיות, יש מעט אלבומים שאני ממש שומעת מהשיר הראשון ועד השיר האחרון. כאלה שאני אוהבת כיצירה שלמה א
חת.

רביד פלוטניק, ועכשיו לחלק האמנותי – האלבום הכי מושמע אצלי בפלייליסט. אם היה מדובר באלבום פיזי (ויניל) הוא בטח כבר היה שחוק ושרוט. היצירה הטובה ביותר של פלוטניק עד כה. השיל מעצמו את שם הבמה, ועל הדרך כמה שכבות הגנה (או לפחות ככה זה מרגיש). יש שם את אותם המרכיבים שהיו באלבום הקודם, אבל משהו יותר בשל. שלם. עגול. יש בו את כל מה שצריך. ואלוהים אדירים שמישהו יביא לי שווארמה ויאהב אותי כמו בשיר הזה. תקשיבו לאלבום המלא!

אלון לוטרינגר,Ground – יצא לעולם ממש רגע לפני שנגמרה השנה, וכמה טוב שהוא כאן. חיכיתי לאלבום של לוטרינגר די הרבה זמן. זה לא שידעתי מה הולך להיות בו. לא היו לי מקורות מתוך האולפנים, אבל לוטרינגר הוא אחד הכשרונות הגדולים שיש לנו פה והאלבום שלו הוא עוד הוכחה לכך. בחיי שזה אלבום מרגש, אלבום שצריך לקחת את הזמן ולהקשיב לו באמת – יש בו עומק והצלילה אליו כל כך נעימה. תקשיבו לאלבום המלא

דניאל רובין, הסיפור בגדול – השירים באלבום הזה תפסו אותי לא מוכנה. הם באו (מטאפורית) בדיוק כשהייתי בזמן של תהיות עם עצמי ובדרך לא דרך חידדו לי כמה דברים. זה לא שהדברים היו קשורים אחד בשני, אבל דניאל רובין בקולה הנעים, במילים, הצליחה לגרום לי להתיישב רגע ולחשוב. יש פרופורציות באלבום, יש כנות גדולה מאוד. הוא נוגע בנימים חשופים, אבל מתעקש לעשות את זה בנועם שרק גורם לרצות עוד. תקשיבו לאלבום המלא

יקיר הלל, אגדה – אני כותבת על זה לא מעט בהמלצות שלי – אני אוהבת שירים שגורמים להרגיש כאילו אני יוצאת עם היוצר למסע. אני רואה צלילים כאילו היו תמונות. יוצרת לעצמי סוג של קליפ בראש ומביימת אותו (אולי מצאתי את הייעוד שלי?), ויקיר מצליח לגרום לי לצאת ללא מעט מסעות במקומות שלא הייתי בהם כלל. השיר שתפס אותי במיוחד ולא הרפה הוא 'האביב חזר'. הלחן של הלל למילים של ענבר ורד, כל כך מדיוק עד שאני ממש מריחה את היסמין ואת ריח הים המלוח. תקשיבו לאלבום המלא

רחל ירון, פעם ביום – אני שונאת כשאומרים על מישהו שהוא כותב אינטילגנטי, ולמרות שניסיתי להימנע מההגדרה הזו (סליחה רחל) אני אשתמש בה. מדובר ביצירה חכמה, רגישה, נקייה. אני שמחה שהיא מלווה אותי השנה. לפעמים כל מה שצריך זה קצת רחל ירון בנשמה כדי לעבור את השבוע טוב יותר. תקשיבו לאלבום המלא

והיו גם שירים מעולים שיצאו במהלך השנה האחרונה. לא כולם היו חלק מאלבום. חלקם יצאו לאור לבדם בעולם, חלקם היו מרכיב בתוך אלבום. אלה הם השירים שכיכבו בפלייליסט שלי השנה:

שי צברי, זוהר – זה לא סוד שאני מתרגשת כל פעם מחדש משי צברי. בכל צליל שהוא מפיק אני נפעמת. באמת (מתנצלת על הפאתוס). גם 'זוהר', שהוא שיתוף פעולה של צברי עם דודו טסה (שעוד מעט יופיע פה ברשימה) הוא רגש אחד גדול ושלם.


נגה ארז ואקו, Chin Chin – אוף! כמה סטייל! נגה ארז ואקו זה אחד השילובים המעניינים שהיו לי בפלייליסט השנה. אני אוהבת כל אחת מהן בנפרד ומקשיבה להן באדיקות, אבל בחיי שלא חשבתי שהשילוב שלהן יהיה כל כך משובח. אתם מרגישים שאתם צריכים לזוז קצת? לנוע בחדר כאילו אתם ביקום אחר? שימו אותם בפול ווליום. השכנים גם צריכים ליהנות מצלילים כאלה.

המסך הלבן, מאמי – אני מודה שמבחינתי קודם הגיע הקליפ ורק אח"כ הקשבתי לשיר. הסגול-נאון הזה שעוטף אותו ביצבץ לי בפיד והייתי חייבת להבין מה קורה פה – משהו בין מלהולנד דרייב וטווין פיקס. והשיר… תנועת כתפיים איטית, עיניים עצומות וזמזום לאורך כל השיר.

דודו טסה, כמה לב – אם הייתי יכולה, הייתי כותבת מגילות על טסה. 'כמה לב' הוא לא רק השם של השיר. הוא האמירה כולה. השילוב עם זהבה בן מדוייק. המילים מדוייקות. הכל במקום שהוא צריך להיות כדי להפעיל את הרגש והמחשבה.

דיקלה, שבועיים – כמה שאני אוהבת את דיקלה. הכל פשוט, אבל שום דבר לא פשוט בכלל. כמה כאב יש בקול שלה, כמה עוצמה, כמה אהבה. תיאור מצב כל כך יום-יומי, ששום דבר לא רגיל בו.

Age is a box , הר – אם אני לא טועה זה השיר היחיד בעברית של ההרכב. הפעם הראשונה ששמעתי אותו הייתה בערב קפסולה די קסום, ומאז הוא מלווה אותי באותו הקסם. שיר מעגלי, צליל רודף צליל. קצת מדיטיבי וכל כך נעים

דניאל דור, when all is gone – זה לא השיר הראשון שתפס אותי אצל דניאל דור, אבל בפעם השנייה שהקשבתי לו בלייב בהופעה הכל התהפך. הוא כאילו צמח מהבמה אלי. צריך יותר שירים של דניאל דור ביקום והשנה זה יקרה!


Sun tailor (ארנון נאור) – ארנון נאור הוציא השנה שני שירים טובים. הראשון סימן את החזרה שלו לאחר היעדרות ארוכה מדי (לטעמי) והשני שיתוף פעולה מצויין עם Saz (סאמח זאקוט).

רות דנון, משהו מתקרב – המשפט שמלווה אותי ולא מרפה מאז שיצא השיר 'משהו מתקרב' הוא: "חדי העין יוכלו להבחין בעננת אבק דק מתרוממת במרחק". יש בו משהו נבואי, מאיים מצד אחד אבל לא מאוד. מספיק כדי שאתעורר ואפקח עיניים. מקרב אותי לחדות הראייה הנדרשת במצבים נדרשים.

WC, סליק – אין מספיק שירים פוליטים. אולי זו איזה אידאליזציה לעבר, אבל נראה שפעם היה פה הרבה יותר ביקורת, יותר אמירה נחרצת. יכול להיות שזה הצטמצם לבודדים? בכל מקרה, טוב שיש אותם בנוף שלנו. הם נדרשים.

המלצות תרבות 23-28.9

רגע לפני שאני מתחילה:
היום במקרה, כשהקשבתי לרדיו, שמעתי שהשבוע מציינים את השנה ה-19 למותו של יהודה עמיחי. אייטם אחד. בודד. קצר. לאדם שמגיע לו עולם ומלואו. אדם שהשאיר אחריו מילים ומסרים. מהפכן במילותיו.
איך לא מציינים יותר מועדים כאלה? איך לא עוצרים את הזמן לכמה רגעים וזכרים במשוררים האלה?


מחול:
מה? פסטיבל צוללן
מתי? ימים ג'-שבת, 24-28.9.19
איפה? ברחבי תל אביב
למה? סופשבוע אחרון לפסטיבל המחול, פסטיבל צוללן. הפסטיבל מאגד מופעי מחול ופרפורמנס מהארץ ומחו"ל, לצד שורה של הרצאות, אירועי שיח וסדנאות. הפסטיבל מקדם מחול שנוצר עם מחשבה וחזון, ומקיים קשר בין המקומי והעולמי, ובין הבמה לבין המתרחש מחוצה לה. נושא הפסטיבל השנה: Hypsteria! ה"היפסטריה" – הרגע שבו הדור מתעורר ומבין את הנקודה הקריטית שבה העולם נמצא. זהו רגע של דור שנודע עד כה באדישותו, ולפתע המגמה העכשווית שלו היא בחינה של התארגנות מחדש, שמתחילה בעשייה של "היסטריזציה" למציאות החיים המוכרת לו. אנו מפנים שאלות להורינו ולמקורות הסמכות שהכתיבו את חיינו, ומציפים באמצעים המועדפים עלינו את החרדות לקיומו של כל היקר ללבנו.
כמה? 70-125 ש"ח
איפה נרשמים? מומלץ לרכוש כרטיסים מראש. כל הפרטים באיוונט בפייסבוק

פסטיבל:
מה? פסטיבל "מי-ם אל ים"
מתי? ימים ד'-ו', 25-27.9.19
איפה? בית אבי חי, רח' קינג ג'ורג' 44, ירושלים
למה? הפסטיבל מי-ם אל ים חוגג את הקשר בין שירה למוסיקה ויצדיע באירוע המרכזי לערבי שירי המשוררים המיתולוגיים של גלי צה"ל במופע בשיתוף התחנה, שפותחת בקרוב את חגיגות ה- 70 להיווסדה במגוון אירועים ושידורים מיוחדים. הפסטיבל נע על ציר הזמן בין תשע"ט לתש"פ, ובין טקסטים עתיקים ללחנים חדשים. שלושה ימים, בהם נקשרות מילים אל מנגינות ויחד בוראות פסקול חדש – ישן של ישראליות. במשך ימי הפסטיבל תתקיימנה בזו אחר זו תחרויות הלחנת שירי משוררים, וקבלת שבת חגיגית. שני אירועים חגיגיים יעלו שבוע אחר שבוע, בשני המוקדים, בבית אבי חי בירושלים ובתל אביב-יפו. בלב הפסטיבל, מופע מחווה לערבי שירי המשוררים הגדולים של גלי צה"ל, במסגרתו יבוצעו בהופעת בכורה שירי משוררים שהולחנו לראשונה, על ידי מבחר מוזיקאים בולטים.
עוד בפסטיבל: תחרות הלחנת שירי משוררים, קבלת שבת מיוחדת, הופעות, סדנאות והרצאות. בין משתתפי הפסטיבל: שלומי שבן, שמעון בוסקילה, נינט, אלון עדר, רונית שחר, אסתר רדא, הרב ד"ר בני לאו, ריף כהן, שי צברי, קובי מידן, רונה קינן, עמנואלה עמיחי, שלמה גרוניך, אביב בכר ועוד.
כמה? משתנה
איפה נרשמים? מומלץ לרכוש כרטיסים מראש. כל הפרטים באיוונט בפייסבוק

הופעה:
מה? יקיר הלל – השקת אלבום
מתי? יום ד', 25.9.19, 21:00
איפה? תיאטרון תמונע, רח' שונצינו 8, תל אביב
למה? הפעם הקודמת שכתבתי על יקיר הלל הייתה לפני שנה בדיוק. אז התנצלתי על כך שגיליתי אותו מאוחר. התנצלתי בפניו, אבל בעיקר בפני. כי יש קסם בשירה שלו. הוא סוחף וכנה. נטול מניירות וגימיקים – פשטות כזו שמאפשרת להקשיב באמת למוזיקה ולהכיל אותה.
מאז אותו פוסט מתנצל אני מקפידה לחזור לצלילים שלו אחת לתקופה. לוודא שהם עדיין שם. להחזיר את הפשטות. מוזיקה מתורגמת אצלי בראש לתנועה, קצת כמו פסקול לסרט שרץ במחשבות שלי. אולי זו הסיבה שהשירים באלבום החדש מתקשרים אצלי לשירי מסע. כאלה שאפשר להקשיב להם ולעבור איתם תהליך, ללכת בשבילים של צלילים, לנוע תוך כדי חיפוש תובנות והבנות.
כמה? 45 ש"ח במכירה מוקדמת
איפה נרשמים? פשוט באים. כל הפרטים באיוונט בפייסבוק

תערוכה:
מה? שחר מרכוס – Data Mining
מתי? יום ד', 24.9.19, 18:30
איפה? מוזיאון ארץ ישראל, רח' חיים לבנון 2, רמת אביב, תל-אביב
למה? שחר מרקוס, אמן וידאו, מיצג ומיצב, מייצר מרחב מחקרי ארכיאולוגי סמי-בדיוני, המתקיים ברובו באדמת ארץ-ישראל, דוגמת: מדבר יהודה, רוג'ום אל-הירי שבגולן, ותל מגידו. הוא מתחקה אחר מתודולוגיות מחקר מדעי, ביולוגי, ארכיאולוגי וגיאולוגי של חיפוש, מיון, סינון ועיבוד חומר פיזי ורעיוני. האתר הפיזי משמש כמנגנון ידע נצבר וכמקום בעל היסטוריה קמאית. מרקוס בתפקיד החוקר תר אחר צבירי ידע חבויים. תהליך זה מגולם באקט אמנותי מבוים ומוקפד המתכתב עם האמנות הפלסטית וסצנות קולנועיות. כשהוא מציף בשאלות לגבי הטמון מתחת לפני הקרקע, לגבי העבר, והשפעתו על ההווה והעתיד. העבודות מציגות מאגר ידע קדום המכיל משמעויות ורבדים. מרקוס לא מספק תשובות. עבורו, המחקר מסייע בהבנת העבר, אך תמיד יישארו שאלות לא פתורות, לגבי ההווה והשפעתו העתידית.
התערוכה משלבת עיסוק במעל ומתחת לפני השטח, ומציבה את הקונפליקט המרכזי המתקיים בין הסקרנות לחשוף את הידע הקבור, לבין האחריות לשימורו העתידי. מרקוס נוכח בעבודותיו בתפקיד "הגיבור" הראשי, מחליף זהויות ותפקידים בו זמנית. לצדו מופיעים שחקנים נוספים המגלמים אנשי מקצוע בתחומים הרלוונטיים – ארכיאולוגים, מדענים, מפני מוקשים ועוד.
המחקר פעמים רבות מתגלה כסיזיפי, כמוביל לנקודת המוצא, אל השאלה שמופיעה בהתחלה. הדבר מתבטא למשל במיצב Perpetuum Mobile, שבו אבני הבזלת נאספות מדלי לדלי וחוזר חלילה במעגל אינסופי.

DATA MINING * – כריית מידע. המונח נמצא בשימוש בחברות היי-טק ומתייחס לאיסוף מידע. המילה כרייה מתכתבת גם עם כריית חומרי גלם מהקרקע
אוצרת: נורית טל-טנא
איפה נרשמים? פשוט באים. כל הפרטים הפרטים באתר המוזיאון

בקטנה:
אם פספסתם את הפוסט של אתמול, הזה הזדמנות נוספת להקשיב לפלייליסט המעולה הזה שאיגדה דניאל רובין. השבוע היא משיקה את האלבום שלה שהוא רצף של צלילים נוגעים ונעימים כל-כך (כן, גם הצלילים שעושים כאב לב, בסופו של דבר מרככים אותו)

הפלייליסט של דניאל רובין

לפני כמה חודשים כתבתי פה שאחד הדברים הטובים שקרו לי בגלל הבלוג הוא שאני נחשפת כל הזמן (במקרה או שלא) לדברים חדשים וטובים. הטריגר לכתיבת הפוסט ההוא היה דניאל רובין. היא פשוט הזיזה לי כמה מיתרים בלב וזה היה בדויק מה שהייתי צריכה.
מאז עברו כמה חודשים, המשכתי לעקוב אחריה ואחר המוזיקה שלה. היא שחררה עוד ועוד שירים, הוציאה אלבום והשבוע באופן משמח למדי היא משיקה אותו.
לקראת ההופעה היא בחרה את הפלייליסט שלה ובינינו? הוא מעולה ונוגע בדיוק כמוה!

רונה קינן – שקד ואגוז
האלבום החדש של רונה מלווה אותי בכל החודשים האחרונים, והוא פשוט יציאה מהממת ויוצאת דופן בעיניי.
השיר הזה ספציפית ריגש אותי במיוחד, היא הצליחה לתאר באופן כל כך מדויק וציורי את האווירה ואת המקום, שבלי לחשוב על זה בכלל, לאורך כל ההקשבה הראשונה שלי אליו דמיינתי בעיניי רוחי את הג׳וז ולוז הישן. בשורה האחרונה כשהיא שרה ״לילות ג׳וז ולוז״ הצטמררתי מכמה שהיא הצליחה להכנס לי לראש וללב.
עד כדי כך שאסתה מחוקי הפורמט ואצרף כאן שיר שלא נמצא ביוטיוב אלא רק בבנדקמפ

אביב גדג׳ – כאבי גדילה
זה שיר שקצת החזיר לי את האמונה במוזיקה. כששמעתי אותו לראשונה הייתי בתקופה לא פשוטה, בדיוק הוצאתי את האלבום הראשון ונכנסתי לאיזו תקופה בודדה ודכאונית,
משהו ברגע בו שמעתי את השיר הזה פשוט שינה לי את כל התקופה, ומהרגע הזה הרגשתי שאני מצליחה לעלות ולהתגבר. יחד עם הדבר הזה, נזכרתי שמוזיקה פשוט יכולה לעשות את זה לפעמים, לשנות תקופות שלמות לאנשים ולעזור להם, ושבמקרה זה המקצוע שלי, זו בלבד הייתה מחשבה מרגשת ומנחמת.

Fiona Apple – Container
פיונה אפל היא האובססיה הגדולה ביותר שלי. בערך פעם בחודש אני נכנסת ל״מחזור פיונה״ וחייבת לראות כל סרטון קטן שיש עליה באינטרנט. כך שידעתי שהיא חייבת להכנס פה לרשימה, אבל היה קשה לבחור עם איזה שיר.
השיר הזה ספציפית הוא שיר הנושא של הסדרה ״ The affair", ומה שמדהים בו זה שתוך פחות מדקה פיונה מצליחה לשזור כל כך הרבה טויסטיים בעלילה שהייתי צריכה לשמוע אותו בערך 4 פעמים בזמן שאני קוראת את המילים לאט בשביל להבין מה קרה שם – וזה פשוט היסטרי בעיניי. מעבר לזה בסוף היא עושה מהלך פיונה קלאסי ומתופפת על מילים באופן שאף אחד אחר לא יכול. איזה פאקינג מלכה

אלון עדר- הרבה להגיד
אלון הוא המוזיקאי האהוב עלי בעולם, וזה שיוצא לי לשתף איתו פעולה לא מעט זה לא פחות מנס בעיניי. כל האלבומים שלו פשוט נפלאים, אבל יש משהו בשיר הזה ספציפית שבעיניי תופס את הייחודיות האלון עדרית וזו היכולת להגיד דבר נורא פשוט בצורה הכי מדויקת ומרגשת, בלי דרמה בכלל. שתי המילים היחידות בפזמון הן ״אני פוחד״, וזה כל מה שצריך.

Paul Simon – Still Crazy After All These Years
מסיימת באלבום האהוב עליי בכל הזמנים, פול סיימון האדיר בקלאסיקה שמלווה אותי כבר שנים ומתאימה לי תמיד בכל מזג אוויר ומצב רוח ותפאורה. כשאני מאושרת זה אלבום שמגביר מבחינתי את כל היופי והשמחה בעולם, וכשאני עצובה הוא מנחם, מעודד ומרגיע. איזה יופי זה מוזיקה

דניאל רובין, מופע השקה, בסקולה, יום רביעי (25.9), 20:30

תרבות יום א' 5-3-18

רגע לפני שאני מתחילה:
לרוב את הפתיח הזה אני מייעדת למישהו מסויים. לא תמיד הוא מודע לכך, אבל כשאני כותבת, אני כמעט תמיד כותבת עבור מישהו. מספרת ברמז על מה אני חושבת, מספרת על כאב, על אהבה, על החמצה, על אכזבה. מזכירה בעקיפין מה עברנו באותו השבוע.
לרוב הפתיח נכתב לכולם אבל הוא מיועד לקורא אחד. לא תמיד זה אותו הקורא. לפעמים הוא מתחלף בכל שבוע, לפעמים לא.
כבר שנים שאני לא כותבת בלוג על החיים שלי, ולכן הפתיח הזה הוא תמצית לכל מה שרציתי שידעו ולא העזתי לכתוב. תמצית המסרים שאני רוצה להגיד ולא מעיזה לדבר בקול.
הפעם מדובר בגעגועים. געגועים למשהו שהיה ואינו עוד. הוא לא קיים. רק הזכרון.
הכל תמיד טוב יותר בזכרון. בגעגוע. הכל יותר יפה, יותר מושך, יותר צורב.
לרוב את הפתיח הזה אני מייעדת למישהו מסויים. גם הפעם
להמשיך לקרוא תרבות יום א' 5-3-18