קמט דאגה – מילים על אלבום

את הדברים האלה אני כותבת מאוחר. זוהי מעין התנצלות. כבר כמה חודשים שאני לא מצליחה להעלות על הכתב (או יותר נכון על המסך) את המילים, למרות שהן כתובות לי בראש כבר הרבה זמן. למעשה, הן כתובות כבר מחודש יוני. האמת שרוב הזמן אני כותבת בראש, הרבה לפני שאני כותבת את זה באמת. אני מנסחת ומשחיזה את המשפטים הלוך ושוב בדמיון. מילים ומשפטים נכנסים כמו בסרט, לרוב עם מוזיקה שמלווה אותם. גם הפעם זה היה ככה. אבל בניגוד לפעמים קודמות, לקח להם כמה חודשים להיכתב באמת. לראות אור ולקבל מימד אמיתי.

היום זה נראה כמו זכרון רחוק, אבל קצת אחרי שתם הסגר הראשון היה חלון שבו היה אפשר להופיע מול קהל מצומצם ובחללים סגורים. זה היה אושר גדול מהול בעצבות גדולה. תחושה געגוע למשהו או מישהו לצד ציפייה. קצת כמו החיים עצמם. קצת כמו האלבום החדש של גלי אלון.

'קמט דאגה' הוא אלבום שצריך אומץ רב כדי להקשיב לו. להקשיב באמת. לא סתם לשים ברקע וליהנות מהקצב שלו, אלא להקשיב למילים, להפנים אותן, לאמץ אותן פנימה. להבין שיש דברים שיעברו ליד, ויש דברים שיתקעו חץ בלב. שורות שישקעו רק מאוחר יותר ויעוררו שאלות.
לכאורה זה הסיפור של גלי. היא כתבה את המילים, אלה הם השירים שלה והחיים שלה. אבל לא באמת.

השירים מציבים מראה ענקית אל מול הסיפור של המאזין – הציפיות מהחיים לעומת המציאות. האופן בו דמיינתי את החייים שלי לקראת גיל 40 (אם תשאלו אותי, אני עדיין לא מעזה להגיד את זה בקול). מה עושים עם הזוגיות? איך מתמודדים עם אכזבה? איך אני יוצאת מהריב הזה שפתחתי מולו מבלי שבכלל התכוונתי? איך עברו לי השנים מבלי ששמתי לב? "ניסית למצוא דרכים להימנע, בלי להודות שהתאכזבת. זה לא מה שהבטיחו לך".

אין דימויים מסובכים. אין מטאפורות גבוהות גבוהות, כאלה שצריך לנתח ולשקוע בהן. הכל בפשטות, מילים שחודרות כמו שהן. תיאור החיים. כשהיצירה בחוץ, היא כבר לא שייכת רק למי שיצר אותה. זה כבר נחלת הכלל וכל אחד שופך לתוכה את האהבות והאכזבות שלו. המטען, קטן או גדול, נכנס פנימה ומעניק לו משקל סגולי חדש. גלי הולכת עם המאזין יד ביד בשבילי החיים הפשוטים והמורכבים ומראה לו את הדרך. מכניסה את המאזין לתוך הסיפור עצמו כדי שימצא את עצמו בפנים. כבר אמרתי אומץ?

חזרה להופעה ביוני.
נוהל החזרה להופעות היה קצת כמו טיפול פוסט טראומה. איך מתנהגים פתאום אחרי חודשים רבים של הפחדה? יושבים בהופעה עם מסיכה? אפשר לשבת צמוד או במרחק? מי הם האנשים האלה שישבו בשורה לצידי?
אבל אז מתחילה המוזיקה, ואין ברירה אלא להתמסר. הקורונה נשכחת מעט ותחושת החיים הנורמלים חוזרת. יש משהו מאוד אינטימי בהופעה. שילוב של המקום, הקהל והמילים של גלי שישר מכניסות את האנשים לתוך המחשבות.

' מדברים על זה' הוא אחד השירים שאני הכי אוהבת באלבום. אני לא יודעת אם הוא השיר הכי טוב, אבל הוא זיקק לי את כל התחושות כולן בהופעה. הקצב המהיר יחסית, המעגליות בשיר, הרצון לקום לרקוד כשאי אפשר בעצם. תנועת ראש מצד לצד ותיפוף ידיים על היריכיים כשאני ישובה על כסא לבן פלסטיק. תחושת אי בהירות. הנסיון להבין מה קורה לי בלב, מה זה הרגש הלא ברור הזה שפרץ באותו הרגע? המשפט 'משהו הולך ומצטמצם/ בין בטחון לצעקה/ יש יחס הפוך' מתמצת בתוכו הכל. אותו יחס הפוך בחיים, בין הרצונות למעשים, למציאות, לצרכים. זה לא מה שסיפרו לי כשהייתי ילדה. בטח ובטח לא סיפרו לי שהחיים יהיו 'על הולד' כמעט שנה כי יש מגיפה. שכל מה שתכננתי עשות לפני או אחרי פשוט יקבל תפנית חדה.

מסביב האדמה רועדת
מפלצות בגנים, מים עכורים
מתחת למשקוף הדלת

איך נהייתי

אם הגעתם עד פה, אז חייבים להגיד גם מילה טובה לגדי פטר שהפיק מוזיקלית את האלבום הזה. אין לי מילים לתאר את הכשרון