לרקוד עם דמעות בעיניים או: למה חייבים להחזיר את ההופעות החיות

מתישהו בין הסגר הראשון לשני, בין ההגבלות וההקלות, החלו שוב ההופעות החיות. לא היה לי ספק – אני מזמינה כרטיסים לכמה שיותר הופעות. רציתי לחיות שוב. לשכוח מהימים שהיינו צריכים להסתגר בין 4 קירות, לשכוח מהעובדה שאנשים כמעט ולא מתחבקים, שכולם מתרחקים. רציתי לשכוח מכך שאנשים מתהלכים עם מסיכות כמו שרואים בסרטים. בעיקר רציתי לשכוח שכל כך הרבה אנשים סביבי הפכו למפוחדים ועצובים. רציתי להרגיש שהכל נורמלי שוב דרך המוזיקה. אבל שום דבר לא היה נורמאלי בהופעות האלה. אם נעשה ספוילר להמשך המאמר, תדעו שהיו שם לא מעט דמעות (ולא כולן מאושר).


בואו נחזור כמעט שנה אחורה. הימים ימי שגרה. אין קורונה. החששות שלנו נעים בין החשש הכלכלי לחשש הפוליטי. אני הולכת כל שבוע להופעה, אחת לפחות. לפעמים יותר. שומרת על השגרה הזו במשך שנים. בכל הופעה מתרגשת יותר או פחות, אבל תמיד מתרגשת. הולכת לקדמת הבמה, לא מפחדת מצפיפות. רוצה לראות כל תזוזה ולשמוע כל צליל. אני אומרת לעצמי שבחיים לא יהיה משהו שיעצור אותי מללכת להופעות. אני? אני אהיה כמו סבתא שלי. בת 80 פלוס ועדיין מרגישה שהעולם לרגליה. אני נזכרת בפעם ההיא שהלכננו יחד לראות הופעת ג'אז מאופקת, בהזדמנות הראשונה שהייתה היא קמה ורקדה. כולם הסתכלו עליה המומים, אבל היא צחקה ונהנתה. אבל פתאום הכל נעצר. החלה לחלחל חרדה קיומית, וכשחרדים לא זוכרים שיש תרבות שמגינה עלינו.


בתחילת הסגר לא חשבתי בכלל על ההשפעה של ההופעות החיות על הנפש. כבר בתיכון פיתחתי פחד במה, סגרתי את הסקסופון במזוודה שלו והעברתי לצד המאזין. אולי בגלל זה היה לי קל כל כך בהתחלה להגיד שמוזיקה אפשר לשמוע בכל מקום וליצור בכל מקום. להיפך, יש כאלה שמתוך התהום יוצרים את הדברים הכי יפים.
ובאמת, הרשת התמלאה בצלילים. בשבוע הראשון הרגשתי שאני חיה שוב. יושבת בבית, על הספה הנוחה שלי, עם הפיג'מה שלי (בימים שממש לא היה לי כח להתלבש) ורוקדת כאילו אני במסיבה של לירון תאני או הופעה חיה בבית. שרה בקולי קולות ולא אכפת לי מהשכנים שחושבים שאני מזייפת.

אבל עם יד על הלב זה לא אותו הדבר. להיפך. אחרי שתיים-שלוש הופעות זום, הבדידות מתחדדת. הלבד הופך להיות בולט יותר, משמעותי יותר. תחושת החוסר מתעצמת. המועקה גדלה והדמעות יורדות מעצמן. זה נשמע קצת דרמטי. אני יודעת. אולי זה רק אני שמפתחת רגישות יתר? שמנעד הרגשות שלי מצטמצם לעצבות או בדידות? התחלתי לחקור עם עצמי מה קרה פה בעצם? יש צרות גדולות יותר מזה.

יש לא מעט מחקרים על מוזיקה, ההשפעה שלה על הנפש, על התפתחות תהליכים במח ועוד. חלקם הגדול של המחקרים בוחן את השפעות המוזיקה החיה על האדם, חלקם אף בוחנים את הפערים בין מוזיקה חיה למוזיקה מוקלטת (כזו שאנחנו שומעים בתקליט, אמצעים טכנולוגים ו-streaming). הקורונה עוד כאן, היא רק בראשיתה כך שאין מחקרים המדברים ישירות על התקופה. ובכל זאת, רציתי להבין. לדעת יותר.
מוזיקה מעוררת זכרונות. אתם בטח מכירים את זה – שומעים שיר ונזכרים באהוב רחוק, בטיול הגדול, במגדל שמירה ההוא שחשבתם שלעולם לא תרדו ממנו. נזכרים בילדות. הזכרון שלנו מקושר פעמים רבות למוזיקה. The Sound of Our Generation. לטוב ולרע שיר יכול להציף את כל מה שהיה חבוי אי שם בפנים.
אבל זה לא מסתיים בזה. למעשה יש פה שני רבדים. הראשון: התפקיד של המוזיקה בחיינו. והשני – רובד המשכי לראשון והמעניין יותר לטעמי: התפקיד של מוזיקה חיה בחיינו.

שיחה שהייתה לי עם ד"ר טל-חן רבינוביץ, ביה"ס לטיפול באמצעות האמנויות, אוניברסיטת חיפה, איששה את מה שהרגשתי: "לכל מנגינה יש "ביט" משלה, מקצב. ה"ביט" הזה גורם לנו להסתנכרן עם המוזיקה. אנחנו מתנוענעים לצליליו, קצב הלב שלנו מאט או מקבל תאוצה בהתאם ל"ביט" וקצב הנשימה שלנו משתנה. הסנכרון הזה מתהדק כשיש אנשים נוספים השותפים לחוויה. ביט משותף מאפשר בקלות ובטבעיות סנכרון עם האחר. כשיש מקצב משותף אנחנו ומי ששותף לחוויה שלנו מתנוענעים לפיו. חווית הסנכרון עם המוזיקה היא חוויה עצומה והיא מתעצמת אף יותר אם היא מתקיימת עם עוד אנשים. התהליך הרגשי מתגבר, המוזיקה מאפשרת לנו מעין רווחה נפשית ומקרבת אותנו אחד לשני".

בחלון ההזדמנויות הראשון שהיה (והקצר מאוד יש לציין), הלכתי ל-3 הופעות. בשלושתן ירדו לי דמעות. ספק אושר-ספק עצבות. שמחתי על ההתקהלות סביבי, הרגשתי שאני חלק מעולם שלהם. ראיתי את הקהל משתחרר אט-אט והופך לקפסולה אחת שזזה בקצב אחיד. כולם מחייכים אחד לשני. לא הפסקתי לחשוב על התקופה המוזרה שאנחנו נמצאים בה, על הקושי והבדידות. בשלב מסויים דודו טסה הודה לצוות שלו. להקה שלמה שלא ניגנה יחד כבר 7 חודשים. אבל עם כל העצב, התגנב לו רגש לא ברור. אני לא לבד. פתאום הרגשתי חלק ממשהו גדול יותר.

אז האם החוויה הזו מתקיימת גם כשאנחנו רואים הופעה בטלוויזה או בפייס-לייב או בהופעת זום? "לא בדיוק" אומרת ד"ר רבינוביץ. "בהופעות חיות-וירטואליות חלק מהמידע הולך לאיבוד ומכאן שגם הסנכרון הבינאישי, עם האחר. אנחנו לא מריחים את הריחות של האנשים השותפים לחוויה בזום; קשר עין, אם הוא נוצר באמצעים וירטואלים, הוא שונה מקשר עין שנוצר עם אדם הנמצא מולך. אנחנו לא רואים בו זמנית את כל התנועות של האנשים מולנו – תנודות הראש, תזוזת הידיים או נענוע הרגל. אנו רואים חלקיקי תנועות מרוחקות. גם תדרי מוזיקה מסויימים הולכים לאיבוד כשהיא מנוגנת באמצעים וירטואלים". התדרים בהקלטה, איכותית ככל שתהיה, עוברים אחרת. החוויה המוזיקלית הופכה למעט שונה, פחות עשירה ועגולה מאשר בחיים. בהופעה חיה ישנה מעורבות (אינגייג'מנט) מוגברת, הביטוי הריגשי חזק יותר והאזורים במח הקשורים לכל המנגנונים שתיארנו קודם עובדים בעוצמה חזקה יותר.

אך לא מדובר רק בתחושת הסנכרון. ד"ר רבינוביץ מתייחסת גם לרגשות השונים שמתעוררים בנו: "כשאנו שומעים מוזיקה, אזורים שונים במח שלנו מתחילים לפעול. המוזיקה מווסתת את הרגשות שלנו. היא מסוגלת להפחית חרדה, לעורר אותנו, לגרום לנו להרגיש טוב יותר, לחוש אמפתיה או אפילו להרדים אותנו. היא יכולה ממש להיות מכוון (תֶרְמוֹסְטָט) רגשות. אבל חשוב לזכור שהאופן בו זה בא לידי ביטוי הוא אינדיבידואלי".

אך זה לא נגמר כאן. את כל אלה אנו יכולים לחוש גם כשאנחנו שומעים שיר אהוב בספוטיפי. רציתי לדעת עוד. למה היעדר ההופעות משפיע עלינו כל כך? למה אני לא יכולה להסתפק בהופעה שמשודרת בטלויזיה או בזום?
"מבחינה אבולוציונית" מוסיפה ד"ר רבינוביץ', "המוזיקה, גם כשלא הייתה ממוסדת, הייתה למעשה אמצעי תקשורת בין אנשים. יש לה השפעה גדולה מאוד על החיברות שלנו, ומכאן שניתן להניח שהיעדר שלה משפיע גם הוא".
במחקר שהתפרסם ב-2019 ב- Frontiers in Psychology על ידי אוניברסיטת McMaster University הראו עד כמה מוזיקה חיה מאפשרת לאנשים להתחבר אחד לשני ובכך, בהתאם, היא מעצימה את תחושת השייכות. יש אפילו שיגדירו זאת 'קהילתיות'. בנוסף למרכיב השמע, יש מרכיב חזותי והוא מעצים את החוויה. שיתוף החוויה ותחושת הציפיה לבאות עם אנשים אחרים, גם אם הם זרים לחלוטין, מעצימה את תחושת הקירבה. מבלי שאנו שמים לב, אנו מחקים את מי שמולנו. בין אם זה הריקוד, ניד הראש או אפילו החיוך. השתקפות האחר ותחושת שותפות הגורל (נכון, מדובר בהופעה, אבל החוויה עוצמתית. זוכרים?) חודרים את השריון שלנו וגורמים לנו להתנהג בדומה לאחרים שבאותה הסיטואציה. הופעה חיה מאפשרת לאנשים להתכנס יחד ולדמות תחושה של קהילה מאוחדת, כמו תפילה.

אנחנו שוב בתקופה בה אי אפשר ללכת להופעות חיות. אפשר להתווכח על ההנחיות, אבל ברור לי שחייבים להישמע. ועדיין, אני נאחזת בזכרון ההופעה האחרונה, ברגע ההוא שרקדנו כולם, עם מסיכות, אבל עם המון אושר בעיניים. ידיים שמונפות אל-על, פעימות לב מהירות מהתרגשות ותחושה שמשהו טוב קורה סביבנו.

ואם הגעתם על לכאן, קבלו פלייליסט להופעות חיות. זה לא אותו הדבר אבל זה עושה קצת נעים בלב. אגב, הפלייליסט ממשיך להתעדכן כל הזמן אז מוזמנים לשלוח הצעות

קמט דאגה – מילים על אלבום

את הדברים האלה אני כותבת מאוחר. זוהי מעין התנצלות. כבר כמה חודשים שאני לא מצליחה להעלות על הכתב (או יותר נכון על המסך) את המילים, למרות שהן כתובות לי בראש כבר הרבה זמן. למעשה, הן כתובות כבר מחודש יוני. האמת שרוב הזמן אני כותבת בראש, הרבה לפני שאני כותבת את זה באמת. אני מנסחת ומשחיזה את המשפטים הלוך ושוב בדמיון. מילים ומשפטים נכנסים כמו בסרט, לרוב עם מוזיקה שמלווה אותם. גם הפעם זה היה ככה. אבל בניגוד לפעמים קודמות, לקח להם כמה חודשים להיכתב באמת. לראות אור ולקבל מימד אמיתי.

היום זה נראה כמו זכרון רחוק, אבל קצת אחרי שתם הסגר הראשון היה חלון שבו היה אפשר להופיע מול קהל מצומצם ובחללים סגורים. זה היה אושר גדול מהול בעצבות גדולה. תחושה געגוע למשהו או מישהו לצד ציפייה. קצת כמו החיים עצמם. קצת כמו האלבום החדש של גלי אלון.

'קמט דאגה' הוא אלבום שצריך אומץ רב כדי להקשיב לו. להקשיב באמת. לא סתם לשים ברקע וליהנות מהקצב שלו, אלא להקשיב למילים, להפנים אותן, לאמץ אותן פנימה. להבין שיש דברים שיעברו ליד, ויש דברים שיתקעו חץ בלב. שורות שישקעו רק מאוחר יותר ויעוררו שאלות.
לכאורה זה הסיפור של גלי. היא כתבה את המילים, אלה הם השירים שלה והחיים שלה. אבל לא באמת.

השירים מציבים מראה ענקית אל מול הסיפור של המאזין – הציפיות מהחיים לעומת המציאות. האופן בו דמיינתי את החייים שלי לקראת גיל 40 (אם תשאלו אותי, אני עדיין לא מעזה להגיד את זה בקול). מה עושים עם הזוגיות? איך מתמודדים עם אכזבה? איך אני יוצאת מהריב הזה שפתחתי מולו מבלי שבכלל התכוונתי? איך עברו לי השנים מבלי ששמתי לב? "ניסית למצוא דרכים להימנע, בלי להודות שהתאכזבת. זה לא מה שהבטיחו לך".

אין דימויים מסובכים. אין מטאפורות גבוהות גבוהות, כאלה שצריך לנתח ולשקוע בהן. הכל בפשטות, מילים שחודרות כמו שהן. תיאור החיים. כשהיצירה בחוץ, היא כבר לא שייכת רק למי שיצר אותה. זה כבר נחלת הכלל וכל אחד שופך לתוכה את האהבות והאכזבות שלו. המטען, קטן או גדול, נכנס פנימה ומעניק לו משקל סגולי חדש. גלי הולכת עם המאזין יד ביד בשבילי החיים הפשוטים והמורכבים ומראה לו את הדרך. מכניסה את המאזין לתוך הסיפור עצמו כדי שימצא את עצמו בפנים. כבר אמרתי אומץ?

חזרה להופעה ביוני.
נוהל החזרה להופעות היה קצת כמו טיפול פוסט טראומה. איך מתנהגים פתאום אחרי חודשים רבים של הפחדה? יושבים בהופעה עם מסיכה? אפשר לשבת צמוד או במרחק? מי הם האנשים האלה שישבו בשורה לצידי?
אבל אז מתחילה המוזיקה, ואין ברירה אלא להתמסר. הקורונה נשכחת מעט ותחושת החיים הנורמלים חוזרת. יש משהו מאוד אינטימי בהופעה. שילוב של המקום, הקהל והמילים של גלי שישר מכניסות את האנשים לתוך המחשבות.

' מדברים על זה' הוא אחד השירים שאני הכי אוהבת באלבום. אני לא יודעת אם הוא השיר הכי טוב, אבל הוא זיקק לי את כל התחושות כולן בהופעה. הקצב המהיר יחסית, המעגליות בשיר, הרצון לקום לרקוד כשאי אפשר בעצם. תנועת ראש מצד לצד ותיפוף ידיים על היריכיים כשאני ישובה על כסא לבן פלסטיק. תחושת אי בהירות. הנסיון להבין מה קורה לי בלב, מה זה הרגש הלא ברור הזה שפרץ באותו הרגע? המשפט 'משהו הולך ומצטמצם/ בין בטחון לצעקה/ יש יחס הפוך' מתמצת בתוכו הכל. אותו יחס הפוך בחיים, בין הרצונות למעשים, למציאות, לצרכים. זה לא מה שסיפרו לי כשהייתי ילדה. בטח ובטח לא סיפרו לי שהחיים יהיו 'על הולד' כמעט שנה כי יש מגיפה. שכל מה שתכננתי עשות לפני או אחרי פשוט יקבל תפנית חדה.

מסביב האדמה רועדת
מפלצות בגנים, מים עכורים
מתחת למשקוף הדלת

איך נהייתי

אם הגעתם עד פה, אז חייבים להגיד גם מילה טובה לגדי פטר שהפיק מוזיקלית את האלבום הזה. אין לי מילים לתאר את הכשרון

תשע"ט – סיכום שנה

אני נמנעת מסיכומי שנה. ברור לי שאשכח מישהו, שאזכר פתאום אחרי שכבר אפרסם את הפוסט ואז ארגיש פספוס. אבל השנה היו כל כך הרבה דברים טובים. וואו כמה דברים טובים היו!
האמת שמה שהניע אותי לכתוב ולחרוג מהרגלי היה משהו קצר שקראתי בפיד שלי – לא בטוחה אם זה היה פוסט של מישהו או ציטוט מתוך כתבה, אבל נאמר שם שהשנה הייתה מעט מאוד מוזיקה שראוי לכתוב עליה. ואני אומרת… הייתה מוזיקה מצויינת.
אז כבר מתנצלת מראש – אם שכחתי מישהו. אני מתנצלת. ועכשיו אפשר ממש להתחיל
נתחיל באלבומים. יצאו לא מעט, אבל מופרעי קשב שהפכנו להיות, יש מעט אלבומים שאני ממש שומעת מהשיר הראשון ועד השיר האחרון. כאלה שאני אוהבת כיצירה שלמה א
חת.

רביד פלוטניק, ועכשיו לחלק האמנותי – האלבום הכי מושמע אצלי בפלייליסט. אם היה מדובר באלבום פיזי (ויניל) הוא בטח כבר היה שחוק ושרוט. היצירה הטובה ביותר של פלוטניק עד כה. השיל מעצמו את שם הבמה, ועל הדרך כמה שכבות הגנה (או לפחות ככה זה מרגיש). יש שם את אותם המרכיבים שהיו באלבום הקודם, אבל משהו יותר בשל. שלם. עגול. יש בו את כל מה שצריך. ואלוהים אדירים שמישהו יביא לי שווארמה ויאהב אותי כמו בשיר הזה. תקשיבו לאלבום המלא!

אלון לוטרינגר,Ground – יצא לעולם ממש רגע לפני שנגמרה השנה, וכמה טוב שהוא כאן. חיכיתי לאלבום של לוטרינגר די הרבה זמן. זה לא שידעתי מה הולך להיות בו. לא היו לי מקורות מתוך האולפנים, אבל לוטרינגר הוא אחד הכשרונות הגדולים שיש לנו פה והאלבום שלו הוא עוד הוכחה לכך. בחיי שזה אלבום מרגש, אלבום שצריך לקחת את הזמן ולהקשיב לו באמת – יש בו עומק והצלילה אליו כל כך נעימה. תקשיבו לאלבום המלא

דניאל רובין, הסיפור בגדול – השירים באלבום הזה תפסו אותי לא מוכנה. הם באו (מטאפורית) בדיוק כשהייתי בזמן של תהיות עם עצמי ובדרך לא דרך חידדו לי כמה דברים. זה לא שהדברים היו קשורים אחד בשני, אבל דניאל רובין בקולה הנעים, במילים, הצליחה לגרום לי להתיישב רגע ולחשוב. יש פרופורציות באלבום, יש כנות גדולה מאוד. הוא נוגע בנימים חשופים, אבל מתעקש לעשות את זה בנועם שרק גורם לרצות עוד. תקשיבו לאלבום המלא

יקיר הלל, אגדה – אני כותבת על זה לא מעט בהמלצות שלי – אני אוהבת שירים שגורמים להרגיש כאילו אני יוצאת עם היוצר למסע. אני רואה צלילים כאילו היו תמונות. יוצרת לעצמי סוג של קליפ בראש ומביימת אותו (אולי מצאתי את הייעוד שלי?), ויקיר מצליח לגרום לי לצאת ללא מעט מסעות במקומות שלא הייתי בהם כלל. השיר שתפס אותי במיוחד ולא הרפה הוא 'האביב חזר'. הלחן של הלל למילים של ענבר ורד, כל כך מדיוק עד שאני ממש מריחה את היסמין ואת ריח הים המלוח. תקשיבו לאלבום המלא

רחל ירון, פעם ביום – אני שונאת כשאומרים על מישהו שהוא כותב אינטילגנטי, ולמרות שניסיתי להימנע מההגדרה הזו (סליחה רחל) אני אשתמש בה. מדובר ביצירה חכמה, רגישה, נקייה. אני שמחה שהיא מלווה אותי השנה. לפעמים כל מה שצריך זה קצת רחל ירון בנשמה כדי לעבור את השבוע טוב יותר. תקשיבו לאלבום המלא

והיו גם שירים מעולים שיצאו במהלך השנה האחרונה. לא כולם היו חלק מאלבום. חלקם יצאו לאור לבדם בעולם, חלקם היו מרכיב בתוך אלבום. אלה הם השירים שכיכבו בפלייליסט שלי השנה:

שי צברי, זוהר – זה לא סוד שאני מתרגשת כל פעם מחדש משי צברי. בכל צליל שהוא מפיק אני נפעמת. באמת (מתנצלת על הפאתוס). גם 'זוהר', שהוא שיתוף פעולה של צברי עם דודו טסה (שעוד מעט יופיע פה ברשימה) הוא רגש אחד גדול ושלם.


נגה ארז ואקו, Chin Chin – אוף! כמה סטייל! נגה ארז ואקו זה אחד השילובים המעניינים שהיו לי בפלייליסט השנה. אני אוהבת כל אחת מהן בנפרד ומקשיבה להן באדיקות, אבל בחיי שלא חשבתי שהשילוב שלהן יהיה כל כך משובח. אתם מרגישים שאתם צריכים לזוז קצת? לנוע בחדר כאילו אתם ביקום אחר? שימו אותם בפול ווליום. השכנים גם צריכים ליהנות מצלילים כאלה.

המסך הלבן, מאמי – אני מודה שמבחינתי קודם הגיע הקליפ ורק אח"כ הקשבתי לשיר. הסגול-נאון הזה שעוטף אותו ביצבץ לי בפיד והייתי חייבת להבין מה קורה פה – משהו בין מלהולנד דרייב וטווין פיקס. והשיר… תנועת כתפיים איטית, עיניים עצומות וזמזום לאורך כל השיר.

דודו טסה, כמה לב – אם הייתי יכולה, הייתי כותבת מגילות על טסה. 'כמה לב' הוא לא רק השם של השיר. הוא האמירה כולה. השילוב עם זהבה בן מדוייק. המילים מדוייקות. הכל במקום שהוא צריך להיות כדי להפעיל את הרגש והמחשבה.

דיקלה, שבועיים – כמה שאני אוהבת את דיקלה. הכל פשוט, אבל שום דבר לא פשוט בכלל. כמה כאב יש בקול שלה, כמה עוצמה, כמה אהבה. תיאור מצב כל כך יום-יומי, ששום דבר לא רגיל בו.

Age is a box , הר – אם אני לא טועה זה השיר היחיד בעברית של ההרכב. הפעם הראשונה ששמעתי אותו הייתה בערב קפסולה די קסום, ומאז הוא מלווה אותי באותו הקסם. שיר מעגלי, צליל רודף צליל. קצת מדיטיבי וכל כך נעים

דניאל דור, when all is gone – זה לא השיר הראשון שתפס אותי אצל דניאל דור, אבל בפעם השנייה שהקשבתי לו בלייב בהופעה הכל התהפך. הוא כאילו צמח מהבמה אלי. צריך יותר שירים של דניאל דור ביקום והשנה זה יקרה!


Sun tailor (ארנון נאור) – ארנון נאור הוציא השנה שני שירים טובים. הראשון סימן את החזרה שלו לאחר היעדרות ארוכה מדי (לטעמי) והשני שיתוף פעולה מצויין עם Saz (סאמח זאקוט).

רות דנון, משהו מתקרב – המשפט שמלווה אותי ולא מרפה מאז שיצא השיר 'משהו מתקרב' הוא: "חדי העין יוכלו להבחין בעננת אבק דק מתרוממת במרחק". יש בו משהו נבואי, מאיים מצד אחד אבל לא מאוד. מספיק כדי שאתעורר ואפקח עיניים. מקרב אותי לחדות הראייה הנדרשת במצבים נדרשים.

WC, סליק – אין מספיק שירים פוליטים. אולי זו איזה אידאליזציה לעבר, אבל נראה שפעם היה פה הרבה יותר ביקורת, יותר אמירה נחרצת. יכול להיות שזה הצטמצם לבודדים? בכל מקרה, טוב שיש אותם בנוף שלנו. הם נדרשים.

הער אותי, אינני ישנה \ פוסט אורח של יוני לבנה

את הדברים הבאים לא הייתי יכולה לתאר טוב יותר ממילותיו של יוני ליבנה. אמנם המלצתי על הערב הזה בפוסט ההמלצות שהתפרסם אתמול, אבל ליוני… ליוני יש יכולות אחרות לתאר דברים

הער אותי, אינני ישנה: מופע משירי לאה גולדברג עם יוני ליבנה ושבורי הלב / זמרות אורחות: שירה ז' כרמל ורות דולרס וייס

יש במאים כמו טים ברטון שמיד תזהי סרט שלהם, גם על פי 10 שניות מתוכו. לאה גולדברג היא אמנם לא בדיוק טים ברטון של הספרות העברית – אבל גם לגביה הכלל הזה תקף. ובאופן מיוחד, יש כמה תמונות וכמה דמויות או תחפושות שהיא חוזרת אליהן בשירים שלה. סצנות שהיא מביימת שוב ושוב, ממש מתחילת הדרך ועד שיריה האחרונים.
במופע שלי אני מבקש להתמקד בשירים שבהם היא מתארת מצב ביניים שבין שינה לערות – כנקודה של כמעט מפגש, שאף פעם לא מתרחש, עם דמות פלאית ובלתי מושגת. ולהתמקד בכמה מתוך אותם שירים שמופיע בהם אותו פסוק ממגילת השיר השירים, כל פעם בניסוח שונה יותר מהמקור, עד שהוא מקבל צורה חדשה ובלתי מוכרת.
זאת תהיה הופעת הבכורה לערב הזה, שהמטרה שלו היא לעקוף את הנטייה השמנונית להתייחס לגולדברג כאל משוררת האהבה הנכזבת. במקום זאת, להתייחס אליה כמין במאית קולנוע או ציירת, שכאילו מביימת את עצמה בתוך הסצנה החוזרת הזאת, לאורך השנים. להראות איך משהו באופן שבו השירים האלה מדברים על אהבה, גאולה, אמונה מצד אחד נאבק כדי לשמור על עצמו, ומצד שני, נלחם כדי להשתנות.
אני חושב שגולדברג יכולה היום ללמד את מי שרוצה להתעסק באמנות משהו על הכוח המסוכן של שאיפה לשלמות. ויותר נכון, על הדרכים לחיות וליצור: להמשיך ולחיות עם הספק העצמי וחוסר הוודאות, אבל גם עם השאיפה המוטרפת לפעמים לשלמות.
השותפים שלי להרכב – גל שמי וניר (ג'ייקוב) יונסי – ואני רצינו להמחיש את העניין הזה גם בהקשר מוזיקלי. לקחנו לחנים מלודיים מאוד – רובם מקוריים, חלקם לחנים קלאסיים ומוכרים. וחיברנו אותם מצד אחר לפסנתר, כלי הנגינה הכי שמרני, פרטי ויפה שקיים. והפגשנו אותם עם סאונד אלקטרוני ועכשווי יותר. בפסטיבל הפסנתר האחרון התנסינו בשילוב כזה, וחשבנו שהוא מתאים במיוחד לשירים של גולדברג, שמבטאים גם פחד וגם תשוקה ביחס למפגש בין החדש והישן, היפה והלא מוכר עדיין.
האירוח של הזמרת והיוצרת רות דולורס וייס הוא הזדמנות להציג ביצוע מוזיקלי מלא של כל שלושת מחזור "משירי ארץ אהבתי", אולי יצירתה המוכרת ביותר של גולדברג. ללחנים המוכרים של שני השירים הפותחים – "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה", "בארץ אהבתי השקד פורח" – יצטרף לחן מקורי שלי לשיר האחרון והפחות מוכר במחזור. כאן בקישור, אפשר לשמוע את הלחן הקלאסי של מוני אמריליו ("בארץ אהבתי השקד פורח"). אנחנו הוספנו גם את הבית האחרון בשיר המקורי של גולדברג, שהושמט מהביצוע המוכר אבל נותן לשיר כולו משמעות שונה:

לצד רות דולורס וייס, מתארחת במופע גם הזמרת שירה ז' כרמל, שאיתה הקלטתי שני דואטים.
ביחדנס:

גם הסופרת תמר מרין תתארח.
בימים האלה אני עובד על אלבום חדש, שרובו יורכב כנראה מלחנים לשירי משוררות עבריות, עכשוויות וקלאסיות. ל'ביחדנס', דואט עם שירה ז' כרמל למילים מאת נעם פרתום:

אביר הבדידות והעצב / פוסט אורח, נדב בונדר

לצערי, לאורך 37 שנות חיי, יצא לי לאבד מס' דו ספרתי של אנשים קרובים אלי.
יצא לי לאבד חברים קרובים, יצא לי לאבד את אמי בגיל 19 ל"מחלה", יצא לי לאבד עובדים ויצא לי לאבד מנטורים. בכל זאת, הפעם, זה היה שונה.
תמיד החזקתי מעצמי מישהו חזק, שלא יכול להשבר. שכבר עבר הכל בחיים, צוחק בפני הכאב בפה מלא ואינו מתרגש משום דבר.
כל זה התמוסס ב 18.05.17. כריס קורנל, גיבור נעוריי, אביר הבדידות והעצב, הקול שהגדיר עבורי את שנות ה 90 יחד עם אדי וודר מפרל ג'אם, החליט לסיים את מסעו בעולם שלנו ולהגיד שלום לגן עדן.

"I, I never wanted, to write these words down, for you…" (Temple of the Dog – Say Hello 2 Heaven)

איך זה יכול להיות? קורנל, שעבר כל כך הרבה תהפוכות חיים, שאיבד כל כך הרבה וזכה בהרבה יותר, איש המשפחה המסור עם 3 ילדים מדהימים ואישה מהממת, הזיקית המוסיקלית שעבר בנונשלנטיות מרוק כבד ומטאל למוסיקה אקוסטית מרגשת, מפאנק רוק א-לה רייג' אגיינסט דה משין לפופ דביק תודות לטימבלנד, כל זה בחיוך נבוך ונועם הליכות, מבלי ריבים וסצינות, מבלי אגו מנופח של רוק סטאר, למרות שהוא ה-רוק סטאר האמיתי!
"Heaven sent hell away, no one sings like you any more…" Soundgarden – Black Hole S
un

קורנל, שהיה הקול האבוד של מיליוני בני נוער כועסים ובודדים, שהיה הגב היציב של מהפכה מוסיקלית שתבעה לעצמה קורבנות אדם כואבים בדמותם של קורט קוביין וליין סטיילי, שהיה האח הגדול של אדי וודר ואחראי במו ידיו להתחלה של פרל ג'אם, קורנל, ששר על שמש שחורה וביקש שנראה לו איך לחיות, כבר לא ילווה את פסקול חיינו במוסיקה חדשה ומרתקת, לעיתים קשה לעיכול ולעיתים עדינה ומלטפת ותמיד מעניינת ולא קונבנציונלית.
וזה כואב. לא האמנתי שזה יכאב ככה. בכמה ימים הראשונים, אני לא מתבייש להגיד, בכיתי ובכיתי המון. פשוט לא הצלחתי לעכל את הבשורה.
בכל זאת, קורנל ליווה אותי ברגעים הקשים של חיי. הוא היה שם בשבילי, כשאף אחד אחר לא היה.
מילותיו ליטפו אותי בלילות שימורים ארוכים, מכורבל במיטה ולא יכול לזוז מרוב פחד.
השירים שלו חבקו אותי כשישבתי לבד בחדרי לאחר ההלוויה של אימי, מבולבל ולא מבין מה קורה.
"I'm 24, and I've got everything to live for, but I know now, that it wasn't meant to be…"
Chris Cornell – Preaching the end of the World.

מעולם לא חשבתי שמישהו מבין אותי, עד שנתקלתי בקורנל. לבד בבית, שר בקולי קולות עם אוזניות ענקיות המפרידות ביני לבין העולם, או באוטו, בפקק, משתולל ומתופף על ההגה, או סתם, כך, עם הגיטרה האקוסטית, מנסה ללא הצלחה, מילותיו של קורנל נחמו ועודדו אותי, שימשו לי חבר ואח, כתף לבכות עליה וחיוך מזדהה.
משהן היה חייב להיעשות.
אז עשיתי טלפון. ועוד טלפון. לאט לאט עוד ועוד אנשים הצטרפו אלי וביחד הרמנו מופע מחווה מרגש ביום ההולדת שלו, ב 20.7.17. להפתעתי, המופע היה סולד-אאוט ואי אפשר היה להתחמק מזה יותר – כריס קורנל השפיע על כל כך הרבה אנשים ככה, לא רק עליי.
שנה לאחר מכן, לאחר לחץ פיזי מתון ולא מתון מהקהל, עשינו את זה שוב. שוב סולד אאוט. שוב דמעות התרגשות. התחלנו מסורת!
השנה, היינו חייבים לעשות את זה בגדול יותר. לתת ליותר אנשים את ההזדמנות לבוא ולחגוג איתנו את חייו ומורשתו של האיש הגדול הזה.
תבינו, לא היתה לי ברירה אחרת. מישהו היה חייב לעשות את זה .
כנראה שהמישהו הזה, הוא אני.
How could I know, that this would be my fate? Cause I fell on, black days" Soundgarden – Fell on black days.

שנתיים אחרי מותו הטראגי של כריס קורנל, יעלו מיטב אמני הגראנג' בישראל על במת הבארבי למופע מחווה שכולו אהבה לאחד מאבות הז'אנר. המופע, פרי שיתוף פעולה של ליין ההופעות Teen Spirit ורדיו זה רוק נולד למעשה כבר עם היוודע דבר מותו של קורנל. נדב בונדר, מוזיקאי בן 37 ומייסד ליין מופעי המחווה ל-90's, Teen Spirit, שהושפע עמוקות מקורנל הבין מיד שהוא חייב לעשות משהו שיכבד את פועלו של קורנל, וקיים מאז שני מופעי מחווה שהיו "סולד אאוט".
אורחים מיוחדים: נינט טייב, טל פרידמן. מוצ"ש 25.5, 20:30 בארבי תל אביב

רוח נעורים

בזמן האחרון אני מתעסקת הרבה בזכרון.
אני בחורה נוסטלגית, זה ידוע, אבל מסיבה שאשמור לעצמי, בחודשים האחרונים אני בודקת שוב ושוב תחושות ורגשות שעלו בי בתקופות שונות בחיים.
להמשיך לקרוא רוח נעורים

תמונת אשה

תרצה אתר היא אחת המשוררות שאני הכי אוהבת. בכלל… בזמן האחרון יש לי התעוררות בלתי מוסברת לנשים משוררות. יש להן את הדיוק הזה בין האפל, לרומנטיקה, לעצב, לכאב. לחיים עצמם.
היום מתארחות נשים יוצרות ומוכשרות, במופע מחווה לתרצה אתר, במסגרת עונת הספרות של בית אבי חי. לקראת הערב, כל אחת מהן כתבה כמה מילים על הקשר שלה על המילים והשירים של תרצה אתר
להמשיך לקרוא תמונת אשה

השבת של בית אבי חי

פעם, לפני המון שנים, בימים אחרים לגמרי, כתבתי על המסורת המשפחתית שלי בחגים. הטריגר לזה היה העובדה שלא קראנו את ההגדה בפסח ואני הרגשתי שאין לנו מסורת. התחלתי לחקור קצת וגיליתי שדווקא יש לנו מסורת. יש לנו מסורת של פסח ושל יום כיפור, יש לנו מסורות של ימי הולדת ושל שבת. אנשים התחילו לשלוח לי סיפורים על המסורת שלהם. פתאום היו סביבי המון מסורות מעוררות השראה. כל אחת מיוחדת ויחידה.
להמשיך לקרוא השבת של בית אבי חי