לרקוד עם דמעות בעיניים או: למה חייבים להחזיר את ההופעות החיות

מתישהו בין הסגר הראשון לשני, בין ההגבלות וההקלות, החלו שוב ההופעות החיות. לא היה לי ספק – אני מזמינה כרטיסים לכמה שיותר הופעות. רציתי לחיות שוב. לשכוח מהימים שהיינו צריכים להסתגר בין 4 קירות, לשכוח מהעובדה שאנשים כמעט ולא מתחבקים, שכולם מתרחקים. רציתי לשכוח מכך שאנשים מתהלכים עם מסיכות כמו שרואים בסרטים. בעיקר רציתי לשכוח שכל כך הרבה אנשים סביבי הפכו למפוחדים ועצובים. רציתי להרגיש שהכל נורמלי שוב דרך המוזיקה. אבל שום דבר לא היה נורמאלי בהופעות האלה. אם נעשה ספוילר להמשך המאמר, תדעו שהיו שם לא מעט דמעות (ולא כולן מאושר).


בואו נחזור כמעט שנה אחורה. הימים ימי שגרה. אין קורונה. החששות שלנו נעים בין החשש הכלכלי לחשש הפוליטי. אני הולכת כל שבוע להופעה, אחת לפחות. לפעמים יותר. שומרת על השגרה הזו במשך שנים. בכל הופעה מתרגשת יותר או פחות, אבל תמיד מתרגשת. הולכת לקדמת הבמה, לא מפחדת מצפיפות. רוצה לראות כל תזוזה ולשמוע כל צליל. אני אומרת לעצמי שבחיים לא יהיה משהו שיעצור אותי מללכת להופעות. אני? אני אהיה כמו סבתא שלי. בת 80 פלוס ועדיין מרגישה שהעולם לרגליה. אני נזכרת בפעם ההיא שהלכננו יחד לראות הופעת ג'אז מאופקת, בהזדמנות הראשונה שהייתה היא קמה ורקדה. כולם הסתכלו עליה המומים, אבל היא צחקה ונהנתה. אבל פתאום הכל נעצר. החלה לחלחל חרדה קיומית, וכשחרדים לא זוכרים שיש תרבות שמגינה עלינו.


בתחילת הסגר לא חשבתי בכלל על ההשפעה של ההופעות החיות על הנפש. כבר בתיכון פיתחתי פחד במה, סגרתי את הסקסופון במזוודה שלו והעברתי לצד המאזין. אולי בגלל זה היה לי קל כל כך בהתחלה להגיד שמוזיקה אפשר לשמוע בכל מקום וליצור בכל מקום. להיפך, יש כאלה שמתוך התהום יוצרים את הדברים הכי יפים.
ובאמת, הרשת התמלאה בצלילים. בשבוע הראשון הרגשתי שאני חיה שוב. יושבת בבית, על הספה הנוחה שלי, עם הפיג'מה שלי (בימים שממש לא היה לי כח להתלבש) ורוקדת כאילו אני במסיבה של לירון תאני או הופעה חיה בבית. שרה בקולי קולות ולא אכפת לי מהשכנים שחושבים שאני מזייפת.

אבל עם יד על הלב זה לא אותו הדבר. להיפך. אחרי שתיים-שלוש הופעות זום, הבדידות מתחדדת. הלבד הופך להיות בולט יותר, משמעותי יותר. תחושת החוסר מתעצמת. המועקה גדלה והדמעות יורדות מעצמן. זה נשמע קצת דרמטי. אני יודעת. אולי זה רק אני שמפתחת רגישות יתר? שמנעד הרגשות שלי מצטמצם לעצבות או בדידות? התחלתי לחקור עם עצמי מה קרה פה בעצם? יש צרות גדולות יותר מזה.

יש לא מעט מחקרים על מוזיקה, ההשפעה שלה על הנפש, על התפתחות תהליכים במח ועוד. חלקם הגדול של המחקרים בוחן את השפעות המוזיקה החיה על האדם, חלקם אף בוחנים את הפערים בין מוזיקה חיה למוזיקה מוקלטת (כזו שאנחנו שומעים בתקליט, אמצעים טכנולוגים ו-streaming). הקורונה עוד כאן, היא רק בראשיתה כך שאין מחקרים המדברים ישירות על התקופה. ובכל זאת, רציתי להבין. לדעת יותר.
מוזיקה מעוררת זכרונות. אתם בטח מכירים את זה – שומעים שיר ונזכרים באהוב רחוק, בטיול הגדול, במגדל שמירה ההוא שחשבתם שלעולם לא תרדו ממנו. נזכרים בילדות. הזכרון שלנו מקושר פעמים רבות למוזיקה. The Sound of Our Generation. לטוב ולרע שיר יכול להציף את כל מה שהיה חבוי אי שם בפנים.
אבל זה לא מסתיים בזה. למעשה יש פה שני רבדים. הראשון: התפקיד של המוזיקה בחיינו. והשני – רובד המשכי לראשון והמעניין יותר לטעמי: התפקיד של מוזיקה חיה בחיינו.

שיחה שהייתה לי עם ד"ר טל-חן רבינוביץ, ביה"ס לטיפול באמצעות האמנויות, אוניברסיטת חיפה, איששה את מה שהרגשתי: "לכל מנגינה יש "ביט" משלה, מקצב. ה"ביט" הזה גורם לנו להסתנכרן עם המוזיקה. אנחנו מתנוענעים לצליליו, קצב הלב שלנו מאט או מקבל תאוצה בהתאם ל"ביט" וקצב הנשימה שלנו משתנה. הסנכרון הזה מתהדק כשיש אנשים נוספים השותפים לחוויה. ביט משותף מאפשר בקלות ובטבעיות סנכרון עם האחר. כשיש מקצב משותף אנחנו ומי ששותף לחוויה שלנו מתנוענעים לפיו. חווית הסנכרון עם המוזיקה היא חוויה עצומה והיא מתעצמת אף יותר אם היא מתקיימת עם עוד אנשים. התהליך הרגשי מתגבר, המוזיקה מאפשרת לנו מעין רווחה נפשית ומקרבת אותנו אחד לשני".

בחלון ההזדמנויות הראשון שהיה (והקצר מאוד יש לציין), הלכתי ל-3 הופעות. בשלושתן ירדו לי דמעות. ספק אושר-ספק עצבות. שמחתי על ההתקהלות סביבי, הרגשתי שאני חלק מעולם שלהם. ראיתי את הקהל משתחרר אט-אט והופך לקפסולה אחת שזזה בקצב אחיד. כולם מחייכים אחד לשני. לא הפסקתי לחשוב על התקופה המוזרה שאנחנו נמצאים בה, על הקושי והבדידות. בשלב מסויים דודו טסה הודה לצוות שלו. להקה שלמה שלא ניגנה יחד כבר 7 חודשים. אבל עם כל העצב, התגנב לו רגש לא ברור. אני לא לבד. פתאום הרגשתי חלק ממשהו גדול יותר.

אז האם החוויה הזו מתקיימת גם כשאנחנו רואים הופעה בטלוויזה או בפייס-לייב או בהופעת זום? "לא בדיוק" אומרת ד"ר רבינוביץ. "בהופעות חיות-וירטואליות חלק מהמידע הולך לאיבוד ומכאן שגם הסנכרון הבינאישי, עם האחר. אנחנו לא מריחים את הריחות של האנשים השותפים לחוויה בזום; קשר עין, אם הוא נוצר באמצעים וירטואלים, הוא שונה מקשר עין שנוצר עם אדם הנמצא מולך. אנחנו לא רואים בו זמנית את כל התנועות של האנשים מולנו – תנודות הראש, תזוזת הידיים או נענוע הרגל. אנו רואים חלקיקי תנועות מרוחקות. גם תדרי מוזיקה מסויימים הולכים לאיבוד כשהיא מנוגנת באמצעים וירטואלים". התדרים בהקלטה, איכותית ככל שתהיה, עוברים אחרת. החוויה המוזיקלית הופכה למעט שונה, פחות עשירה ועגולה מאשר בחיים. בהופעה חיה ישנה מעורבות (אינגייג'מנט) מוגברת, הביטוי הריגשי חזק יותר והאזורים במח הקשורים לכל המנגנונים שתיארנו קודם עובדים בעוצמה חזקה יותר.

אך לא מדובר רק בתחושת הסנכרון. ד"ר רבינוביץ מתייחסת גם לרגשות השונים שמתעוררים בנו: "כשאנו שומעים מוזיקה, אזורים שונים במח שלנו מתחילים לפעול. המוזיקה מווסתת את הרגשות שלנו. היא מסוגלת להפחית חרדה, לעורר אותנו, לגרום לנו להרגיש טוב יותר, לחוש אמפתיה או אפילו להרדים אותנו. היא יכולה ממש להיות מכוון (תֶרְמוֹסְטָט) רגשות. אבל חשוב לזכור שהאופן בו זה בא לידי ביטוי הוא אינדיבידואלי".

אך זה לא נגמר כאן. את כל אלה אנו יכולים לחוש גם כשאנחנו שומעים שיר אהוב בספוטיפי. רציתי לדעת עוד. למה היעדר ההופעות משפיע עלינו כל כך? למה אני לא יכולה להסתפק בהופעה שמשודרת בטלויזיה או בזום?
"מבחינה אבולוציונית" מוסיפה ד"ר רבינוביץ', "המוזיקה, גם כשלא הייתה ממוסדת, הייתה למעשה אמצעי תקשורת בין אנשים. יש לה השפעה גדולה מאוד על החיברות שלנו, ומכאן שניתן להניח שהיעדר שלה משפיע גם הוא".
במחקר שהתפרסם ב-2019 ב- Frontiers in Psychology על ידי אוניברסיטת McMaster University הראו עד כמה מוזיקה חיה מאפשרת לאנשים להתחבר אחד לשני ובכך, בהתאם, היא מעצימה את תחושת השייכות. יש אפילו שיגדירו זאת 'קהילתיות'. בנוסף למרכיב השמע, יש מרכיב חזותי והוא מעצים את החוויה. שיתוף החוויה ותחושת הציפיה לבאות עם אנשים אחרים, גם אם הם זרים לחלוטין, מעצימה את תחושת הקירבה. מבלי שאנו שמים לב, אנו מחקים את מי שמולנו. בין אם זה הריקוד, ניד הראש או אפילו החיוך. השתקפות האחר ותחושת שותפות הגורל (נכון, מדובר בהופעה, אבל החוויה עוצמתית. זוכרים?) חודרים את השריון שלנו וגורמים לנו להתנהג בדומה לאחרים שבאותה הסיטואציה. הופעה חיה מאפשרת לאנשים להתכנס יחד ולדמות תחושה של קהילה מאוחדת, כמו תפילה.

אנחנו שוב בתקופה בה אי אפשר ללכת להופעות חיות. אפשר להתווכח על ההנחיות, אבל ברור לי שחייבים להישמע. ועדיין, אני נאחזת בזכרון ההופעה האחרונה, ברגע ההוא שרקדנו כולם, עם מסיכות, אבל עם המון אושר בעיניים. ידיים שמונפות אל-על, פעימות לב מהירות מהתרגשות ותחושה שמשהו טוב קורה סביבנו.

ואם הגעתם על לכאן, קבלו פלייליסט להופעות חיות. זה לא אותו הדבר אבל זה עושה קצת נעים בלב. אגב, הפלייליסט ממשיך להתעדכן כל הזמן אז מוזמנים לשלוח הצעות

קמט דאגה – מילים על אלבום

את הדברים האלה אני כותבת מאוחר. זוהי מעין התנצלות. כבר כמה חודשים שאני לא מצליחה להעלות על הכתב (או יותר נכון על המסך) את המילים, למרות שהן כתובות לי בראש כבר הרבה זמן. למעשה, הן כתובות כבר מחודש יוני. האמת שרוב הזמן אני כותבת בראש, הרבה לפני שאני כותבת את זה באמת. אני מנסחת ומשחיזה את המשפטים הלוך ושוב בדמיון. מילים ומשפטים נכנסים כמו בסרט, לרוב עם מוזיקה שמלווה אותם. גם הפעם זה היה ככה. אבל בניגוד לפעמים קודמות, לקח להם כמה חודשים להיכתב באמת. לראות אור ולקבל מימד אמיתי.

היום זה נראה כמו זכרון רחוק, אבל קצת אחרי שתם הסגר הראשון היה חלון שבו היה אפשר להופיע מול קהל מצומצם ובחללים סגורים. זה היה אושר גדול מהול בעצבות גדולה. תחושה געגוע למשהו או מישהו לצד ציפייה. קצת כמו החיים עצמם. קצת כמו האלבום החדש של גלי אלון.

'קמט דאגה' הוא אלבום שצריך אומץ רב כדי להקשיב לו. להקשיב באמת. לא סתם לשים ברקע וליהנות מהקצב שלו, אלא להקשיב למילים, להפנים אותן, לאמץ אותן פנימה. להבין שיש דברים שיעברו ליד, ויש דברים שיתקעו חץ בלב. שורות שישקעו רק מאוחר יותר ויעוררו שאלות.
לכאורה זה הסיפור של גלי. היא כתבה את המילים, אלה הם השירים שלה והחיים שלה. אבל לא באמת.

השירים מציבים מראה ענקית אל מול הסיפור של המאזין – הציפיות מהחיים לעומת המציאות. האופן בו דמיינתי את החייים שלי לקראת גיל 40 (אם תשאלו אותי, אני עדיין לא מעזה להגיד את זה בקול). מה עושים עם הזוגיות? איך מתמודדים עם אכזבה? איך אני יוצאת מהריב הזה שפתחתי מולו מבלי שבכלל התכוונתי? איך עברו לי השנים מבלי ששמתי לב? "ניסית למצוא דרכים להימנע, בלי להודות שהתאכזבת. זה לא מה שהבטיחו לך".

אין דימויים מסובכים. אין מטאפורות גבוהות גבוהות, כאלה שצריך לנתח ולשקוע בהן. הכל בפשטות, מילים שחודרות כמו שהן. תיאור החיים. כשהיצירה בחוץ, היא כבר לא שייכת רק למי שיצר אותה. זה כבר נחלת הכלל וכל אחד שופך לתוכה את האהבות והאכזבות שלו. המטען, קטן או גדול, נכנס פנימה ומעניק לו משקל סגולי חדש. גלי הולכת עם המאזין יד ביד בשבילי החיים הפשוטים והמורכבים ומראה לו את הדרך. מכניסה את המאזין לתוך הסיפור עצמו כדי שימצא את עצמו בפנים. כבר אמרתי אומץ?

חזרה להופעה ביוני.
נוהל החזרה להופעות היה קצת כמו טיפול פוסט טראומה. איך מתנהגים פתאום אחרי חודשים רבים של הפחדה? יושבים בהופעה עם מסיכה? אפשר לשבת צמוד או במרחק? מי הם האנשים האלה שישבו בשורה לצידי?
אבל אז מתחילה המוזיקה, ואין ברירה אלא להתמסר. הקורונה נשכחת מעט ותחושת החיים הנורמלים חוזרת. יש משהו מאוד אינטימי בהופעה. שילוב של המקום, הקהל והמילים של גלי שישר מכניסות את האנשים לתוך המחשבות.

' מדברים על זה' הוא אחד השירים שאני הכי אוהבת באלבום. אני לא יודעת אם הוא השיר הכי טוב, אבל הוא זיקק לי את כל התחושות כולן בהופעה. הקצב המהיר יחסית, המעגליות בשיר, הרצון לקום לרקוד כשאי אפשר בעצם. תנועת ראש מצד לצד ותיפוף ידיים על היריכיים כשאני ישובה על כסא לבן פלסטיק. תחושת אי בהירות. הנסיון להבין מה קורה לי בלב, מה זה הרגש הלא ברור הזה שפרץ באותו הרגע? המשפט 'משהו הולך ומצטמצם/ בין בטחון לצעקה/ יש יחס הפוך' מתמצת בתוכו הכל. אותו יחס הפוך בחיים, בין הרצונות למעשים, למציאות, לצרכים. זה לא מה שסיפרו לי כשהייתי ילדה. בטח ובטח לא סיפרו לי שהחיים יהיו 'על הולד' כמעט שנה כי יש מגיפה. שכל מה שתכננתי עשות לפני או אחרי פשוט יקבל תפנית חדה.

מסביב האדמה רועדת
מפלצות בגנים, מים עכורים
מתחת למשקוף הדלת

איך נהייתי

אם הגעתם עד פה, אז חייבים להגיד גם מילה טובה לגדי פטר שהפיק מוזיקלית את האלבום הזה. אין לי מילים לתאר את הכשרון

הפלייליסט של פושטק (טריפל F)

אמנם זו לא הפעם הראשונה שאני אומרת את זה, אבל אני אוהבת לעשות פלייליסטים עם מוזיקאים ויוצרים שאני לא מכירה (או מכירה מעט). זה מאפשר לי לקבל הצצה קטנה למי שהם, לדברים שהם אוהבים ולמקורות ההשראה שלהם.
הפעם מדובר בפושטק, מי שמוביל את טריפל F – הרכב פאנק היפ-הופ סול. בשמיעה ראשונה שלהם, כאילו נזרקתי במעין מנהרת זמן. כבר הרבה זמן לא יצא לי להקשיב למשהו כזה (בחיי שזה עורר בי געגועים). מצאתי את עצמי יושבת במשרד שלי, מקשיבה, כשכל הגוף שלי זז. כאילו מתפזר בחלל…
הבחירות שלו לפלייליסט היו מושלמות! אבל אי אפשר לדלג על השיר שלהם שבעצם הניע פה את הכל (תקפצו לסוף הפוסט, יש מידע על ההופעה שלהם מחר)

Otis Rush – I Can’t Quit You Baby
הכל התחיל אצלי מהבלוז. רציתי לנגן כמו אוטיס ראש, פרדי קינג, ג'ימי ווהן וג'וני גיטר ווטסון. אסף אמדורסקי השאיל לי גיטרה, וכעבור שבועיים היתה לי להקה… עד היום, בלוז זה הבית השני שלי

James Brown – Give It Up Or Turnit A Loose
פאנק זאת הסביבה הטבעית שלי. ג'ימס בראון, ג'ורג' קלינטון וסליי סטון הם האבות המייסדים והגדולים מכולם. יש בפנים בלוז, גרוב, סול, כל מה שצריך.

Funkadelic – Free Your Mind And Your Ass Will Follow
השיר הזה, האלבום הזה, הלהקה הזאת, לימדו אותי באמת לפתוח את הראש. השילוב של הז'אנרים השונים בסיטואציה פסיכדלית, סוריאליסטית ופאנקית, והתחושה שהכל אפשרי שיחררה אצלי כל מיני חסמים במח.

Miles Davis – Rated X
מיילס דייויס הוא השראה גדולה בשבילי. לא רק שהבנאדם המציא מחדש את הג'אז 4 או 5 פעמים, מקורי ובטוח בעצמו, גם נגד הזרם, לא מתפשר ומלא בבלוז. הקטע הזה במיוחד העיף אותי. נועז, פאנקי, מוטרף ומדהים.

Silkk The Shocker – I’m A Soldier
ראפ טוב, כמו זה, הוא חד, פאנקי, לא דופק חשבון ומשוחרר. הראפרים פה מתחלפים כמו סולנים בג'אז, כל אחד עם הסטייל שלו והסאונד שלו, כל אחד יותר פאנקי מהשני. זה היה תור הזהב של ההיפ הופ.

טריפל F, ההופעת לייב פייסבוק, ביום חמישי (3.9), 21:30

חברי הלהקה: אפרת דהן – שירה, לילך נוף – שירה , שייקה לוי – קלידים, אור סויסה – גיטרה, נתי לנדאו – בס ודני מאור – תופים.

הפלייליסט של אירית דקל

את התודה להיכרות שלי עם אירית דקל אני חייבת לאבא שלי. יש לנו מעין נוהל כזה בבית ובו אחרי ארוחת שישי אני והאחיות שלי משמיעות שירים שאהבנו (חדשים או ישנים). באחד מאותם ימי שישי, אבא שלי החליט שהוא מצטרף לשיחה ובהתרגשות די רבה יש לציין השמיע לנו את Last of Songs (אירית דקל ואלדד ציטרין בליווי של אלעד כהן בונן ועדי הר צבי).
מאז אני מנהלת מערכת יחסים וירטואלית אוהבת מאוד עם אירית דקל. ועכשיו כשהיא שחררה שיר חדש לאוויר העולם, זו הזדמנות מעולה לבנות איתה פלייליסט עם השירים שהיא אוהבת (אגב, אם תשארו עד הסוף, תוכלו גם להקשיב ל- Last of Songs)


שלום חנוך – חתונה לבנה
אני אוהבת את כל האלבומים של שלום חנוך, אבל משהו בשיר הזה תמיד תפס אותי באופן חזק יותר. ההגשה, המקצב, הכוח שמניע ונע, המילים שמציירות ויזואליות ואימג'ים מאוד ברורים, וכמו בכל שיר של שלום חנוך התשוקה נמצאת ונוכחת שם יותר מהכל, עבורי.

חוה אלברשטיין – עץ הכוכבים
שמור לשיר הזה מקום מיוחד בליבי.
בעיקר מה שאני הכי אוהבת בו שהוא מתוק וחכם.
קצת מזכיר משל , סיפור עם או סיפור מקראי שאפשר לקרוא אותו ולהשתמש ב"פרד"ס"
פשט, רמז, דרש וסוד ובעיקר להתרפק עליו.

The Doors – Alabama song
השיר הזה היה גילוי ענק כנערה בתחילת החטיבה, שמעתי אותו בעקבות חיפושים אחרי מוזיקה "חדשה". באיזה שהוא מקום זה היה "הפורטה" שלי מבחינה חברתית בזמנו. לחפש, למצוא, ולדלות מוזיקה.

בילי הולידיי- The man I love
זה אולי השיר שאני הכי אוהבת את הביצוע שלה עבורו. מדמם וחותך.
היה לי רומן ארוך שנים איתה, כמעט מיסיונרי, ועם כל זרם הביבופ שהיא כל כך מזוהה איתו.

Wuthering Heights – קייט בוש
יוצרת יוצאת דופן בעיניי בכל מיני היבטים.
הראשונה שהתחילה עם וידאואים (סרטונים, קליפים) שבהם שילבה קטעי משחק ומחול מודרני. הסאונד החד פעמי, הנראות השברירית ובו זמנית נראות שמשקפת ברזל.
היא מאוד ניגודית וורסטילית.

אז עכשיו כששמעתם הכל והתרגשתם כמוני מהבחירות, הנה מילה קטנה נוספת על אירית בצירוף השיר שהבטחתי. אני חושבת שמה ששבה אותי יותר מקול הוא הקול של אירית, כאילו מחזיר אחורה בזמן. קצת רך, קצת מחוספס ברגעים נדירים, ג'אז ופולק ביחד…
אמנם השיר הזה הוא קאבר ואני בדרך כלל מעדיפה את המקור, אבל במקרה הזה הוא פשוט מושלם. מהשירה והליווי, המבטים, הקונטרה בס שפועם עם הלב והתופים שהופכים את הבטן….

המלצות 11-15.6

רגע לפני שאני מתחילה:
בשגרה אני משתדלת לשלב בין מוזיקה ותערוכות. מגוונת לי את השבוע ככל שאפשר (למרות שאני מודה שהנטייה הטבעית שלי היא יותר לכיוון המוזיקה). אז היה פוסטים על תרבות בבית, והיו המלצות כלליות וכנראה שאין מנוס… הפעם רוב ההמלצות על תערוכות (קורנה איז א ביץ'). אבל… בין לבין שילבתי בשירים חדשים שיצאו לאחרונה ואני מאוד אוהבת

אגב, בחרתי שלא לפתוח ברחשי ליבי כפי שאני עושה בדר כלל, רק בגלל שאני מרגישה שעשיתי את זה מספיק בקורונה. בא לי לחזור לשגרה

תערוכה:
מה? קוראת לאלה
מתי? כל יום – עד נובמבר 2020
איפה? בית העיר, רח' ביאליק 27 תל-אביב
למה? תערוכה על טהרת היצירה הנשית. העבודות הנפרשות על פני חלל בית העיר ממחישות את הרעיונות העולים בגיליון הביכורים של כתב העת העוסק בשאלה "מי היא אלה?", ובאידאת "האלה" ושברה. בימת התערוכה מאפשרת להציג מדיומים שלא נכנסים בין הדפים כמו וידאו, פרפורמנס, מוזיקה ומיצב – מתוך אמונה שכל אלו מעצימים זה את זה ואת חווית התערוכה כולה. התערוכה בשיתוף עם כתב העת "קמה", כתב-עת עצמאי חדש שנוצר על-ידי מיכל סבר וקורל דביר, המוקדש כולו לאמנות והגות נשית-ישראלית-עכשווית. כל גליון מציב שאלת-על אחת, המבקשת לאתגר את רעיון "האישה" ואת האופן בו אנחנו חוות אותו כיום. באמצעות טקסטים ועבודות חזותיות, היוצרות והקוראות מוזמנות לשאול, לחקור, להתהוות ובעיקר – להישאר בתוך השאלות, מבלי לחפש הגדרות ותשובות ברורות. בגיליון החגיגי והראשון עולה השאלה – מי היא "אלה"? ובו אמניות מכלל התחומים מנסות לפענח את הצורך שלנו באלות, למצוא את האלות שבנינו, ואולי אפילו ליצור מיתוס חדש משלנו. הגיליון מהווה מרחב להתבוננות והתהוות, תהליך שלעולם לא מכוון לתשובה ברורה, אלא להתעוררות של שאלות דרך עבודות פיסול, מניפסט, שירה, ציור, סיפורת, רישום, צילום, דעה ועוד. אמניות משתתפות בתערוכה: חנאן אבו-חוסיין, מיה אגם, , מאי ג'רפי, כרמי דרור, רותם לבל, מרים כבסה, בתיה מלכא, רונית פורת, תמר קרוון, ליטל רובינשטיין, נעמה רוט, ניל וקארין רומנו, ישראלה שאער-מעודד, Anna Lann x PentHouss.
איפה נרשמים? פשוט באים. כל הפרטים בעמוד הפייסבוק של בית העיר

פסטיבל:
מה? פסטיבל שכונה
מתי? 11.6-17.6
איפה? שכונת יד אליהו, ת"א
למה? אם יש משהו שלקחתי מהקורונה, זה הקהילתיות. פתאום גיליתי מחדש את השכונה (לאו דווקא שלי, אבל שכונה) ואת האנשים שבה. תושבי יד אליהו לקחו את זה צעד אחד קדימה וממש הרימו פסטיבל שלם בשכונה – מופעי פרפורמנס, הופעה של הקולות הצפים, יוסי מזרחי, תערוכות קבוצתיות, תיאטרון אקולוגי לילדים, הקרנות סרטים ושיחות עם היוצרים והאמנים. הפסטיבל נתמך על ידי מפעל הפיס המועצה לתרבות ואמנות, עיריית תל אביב אגף קהילה דרום – מרחב דרום מזרח ואגף התרבות והאמנויות
איפה נרשמים? כדאי להירשם מראש. כל הפרטים באתר הפסטיבל


תערוכה:
מה? המצור הגדול
מתי? 11.6-27.6
איפה? גלרית חנינא
למה? תערוכה קבוצתית חדשה של אמני הגלריה המציגים עבודות חדשות שנעשו במהלך תקופת סגר הקורונה. תהליכי היצירה, המתאפיינים פעמים רבות בעבודה מבודדת בסטודיו, קיבלו בחודשים אלו תפנית כפולה: מצד אחד, העולם כולו נסגר. אמנים המגיבים לסביבתם ושואבים השראה מהמציאות מצאו עצמם נוכח ארבעה קירות, ללא אפשרות לצאת אל העולם ולהתבונן עליו – אולי למעט דרך מהדורות החדשות שעסקו כולן בנושא אחד בלבד. מצד שני, חוקי הסגר והבידוד החברתי הפכו דווקא את זמן העבודה הפנימי והמסוגר בסטודיו למקום של מפלט, של שחרור ושל התאווררות מן היומיום הביתי. העבודות המוצגות הן תוצרים של התקופה הייחודית והמאתגרת הזו, בה כל אמן ואמנית נדרשו להתכנס אל תוך עצמם פנימה, לסגל לעצמם אופני התנהלות חדשים וליצור מתוך אוירה של חוסר ודאות. משתתפים: ורד אהרונוביץ', יונתן הירשפלד, יקיר שגב, מיה ורעות אסימיני-פלדמן, מיכאל יגודין, נטע בכרך, ענבל מארי כהן, ענבר פרים, ציקי אייזנברג, ראומה זוהר חיות, רון וינטר, שיראל ספרא, שירה גפשטיין מושקוביץ, שירה ריימן. אוצרת: הגר רבן
איפה נרשמים? הכניסה לגלריה תתאפשר בקבוצות קטנות בלבד ולכן כדאי להירשם מראש. כל הפרטים באיוונט בפייסבוק

תערוכה:
מה? המופע החסר – געגועים להופעות חיות
מתי? 10.6-16.3
איפה? בארבי, רח' קיבוץ גלויות 52, תל אביב
למה? אני מתגעגעת להופעות. באמת שאין דבר שהיה חסר לי יותר בזמן הקורונה מהתחושה הזו של הופעה, קהל ששר בקולי קולות, אנשים שמתרגשים ומוזיקה שעוטפת את הכל. אני גם מתגעגעת לבארבי. לשנדליר המאובק, לסולם ההוא שתקוע ליד הבר, לשאול שמסתבר שרבים חשבו עד המחאה שהוא הדור-מן. אז נצטרך להמתין עוד קצת (מקווה שבאמת רק קצת), בינתיים הבארבי הפך למעין גלריה, עם תערוכת צילומים של אורית פניני (זה הזמן להודות שאני מתה עליה ועל הצילומים שלה) מתוך ההופעות ה-הו כה רבות שצילמה ובאוצרות של אריאלה מזרחי (ובכן, כן…)
איפה נרשמים? פשוט באים. כל הפרטים באיוונט בפייסבוק

ושיר אחרון לפוסט זה? קדימה!
בתקופה האחרונה שגיא צורף לוקח נאומים אייקונים, כאלה שכולנו זוכרים מהם איזה משפט או שניים ומעביר אותם דרך צלילים חדשים. כולם נאומים חשובים, כולם נאומים עם מסר חזק, אבל אם נודה באמת, לרוב אנחנו לא מתעמקים. הצלילים הופכים את הנאומים לשירה כמעט. אפשר פתאום לרקוד אותם. בימים כאלה, כשיש יותר מדי נאומי הפחדה ופחות מדי נאומי הנעה לפעולה, זה גרם לי לקרוא את הנאומים, להתחבר שוב לרצון בתקווה או שינוי

פסטיבל דוקומנטרי בשפירא – 5 המלצות לצפייה

הקדמה קצרה על ״דוקומנטרי בשפירא״ אם לא הכרתם את זה עד כה – פסטיבל קולנוע דוקומנטרי המוקרן בכל יום רביעי בשעה 20:30 בחצר של "קפה שפירא" בשכונת שפירא, כבר למעלה מ-3 שנים. במסגרת המפגשים מתקיימת בכל הקרנה שיחה פתוחה בין הקהל ליוצרים ולגיבורי הסרטים, המאפשרת שאלות מהקהל והעמקה בתוכן המוקרן. מגפת הקורונה כופה עלינו להישאר בבית, אבל צוות הפסטיבל החליט שלא לשבור את המסורת ולהמשיך לקיים הקרנות אונליין.
נעם שליט, יוזמת ואוצרת "דוקומנטרי בשפירא", ממליצה לנו על 5 סרטים מתוך הפסטיבל:

פרק מ"מגש הכסף" ופאנל בהשתתפות דורון צברי, גיא רולניק ודן שדור
בימים בהם המציאות הכלכלית משתנה בצורה דרסטית, אין יותר רלוונטי בצפייה ב"מגש הכסף" – סדרה בת 3 פרקים שיצר דורון צברי העוסקת לעומק במבנים הכלכליים והחברתיים בישראל, מדברת בלי להתנצל על הקשר בין הון-שלטון, ומציעה להם תרופות ופתרונות שונים ומהפכניים.
בפרק הראשון, שיוקרן במסגרת של הפסטיבל, גיא רולניק, מייסד עיתון דה-מרקר בוחן למה ישראל מתרחקת מהעולם בכל המדדים ובודק את הריכוזיות במשק .
אך מוקד העניין בפסטיבל הוא לא בהכרח הפרק, אלא הפאנל שיתקיים אחר-כך, בו יוכלו המשתתפים לשאול שאלות בלייב ולקבל מענה מגיא רולניק עצמו, מלווה ביוצר הסדרה, דורון צברי, ובהובלת דן שדור, דוקומנטריסט מעולה והיוצר של הסרט המדובר "קינג ביבי". הפאנל יעסוק אם כך בענייני השעה, המדינה בראי הבחירות האחרונות וקשר הון-שלטון, והוא בהחלט אחד מאירועי השיא של הפסטיבל הזה.

"לכודים ברשת" ופאנל בהשתתפות שוש שלם, יוצרת הסרט ועדי פנחס, יועצת חינוכית
בסרט הזה אין "שמות מפוצצים" אך מדובר בסרט חזק ורלוונטי מאוד לתקופה ולמחשבות על העתיד הטכנולוגי והחברתי העולמי ובכלל.
בסרט מתועדת תופעה מטרידה משהו של מחנות אימונים שמגיעים אליהם (לרוב בכפייה) נערים סיניים שמוגדרים כ"מכורים לרשת". ההתמכרות הזאת מושווית בסרט לא פעם להתמכרות להרואין, והנערים סגורים באותה מסגרת צבאית לכל דבר, לתקופה של כמה חודשים.
מלבד השאלות הרבות שמעלה עצם הסיטואציה הזו, לגבי השימוש באינטרנט ובהשלכות הרבות שלו על כלל החברה, מתמקד הסרט בעיקר ביחסים בין ההורים לילדים, ועולה סוגיית הקושי התקשורתי שנובע מהפערים בין הדורות, ואת הפרספקטיבות השונות מאוד של ההורים ושל הילדים.
זה סרט שבאמת לא כדאי לפספס, ואחרי הסרט תתקיים שיחה עם היוצרת, שתספר עוד על המסע שלה בסין ועל התופעה הזאת, וכן עם מומחית לסוגיות חינוכיות עם דגש על הקשיים של הורים במאה ה-21.
סין בפני עצמה בכותרת בחודשים האחרונים בעקבות משבר הקורונה, מעניין לראות את תפיסת המדינה הזו בהקשרים אחרים (ועדיין רלוונטיים) לתקופה הנוכחית. סרט חובה עם פאנל מרתק.
הסרט באדיבות יס דוקו

"החיים הנסתרים של שייקה אופיר" ומפגש עם ארי דוידוביץ' וקארין אופיר
הסרט הפותח של הפסטיבל הוא הדבר הכי טוב שתוכלו לצפות בו בערב יום העצמאות. שייקה אופיר הוא אדם חד פעמי עם כשרון פנומנלי, ועל אף השנים הרבות שעברו, החומרים שלו ממשיכים לרגש, להצחיק, ולהיות רלוונטיים מתמיד.
הסרט עשוי בצורה שמאדירה את דמותו של שייקה אופיר, אך גם חושפת את האישיות המורכבת שלו, ואת הקושי הרב של ניהול קריירת משחק מצליחה לצד ניהול משפחה.
הסרט עשוי כסרט "גדול מהחיים" ומכניס לתוך חוויה חד פעמית, לתוך שחקן רב-אמן וחד פעמי.
בתום ההקרנה יתקיים פאנל עם יוצר הסרט, ארי דוידוביץ', שייארח גם את בתו של שייקה אופיר, השחקנית קארין אופיר, שתוכל לשפוך אור נוסף על חייו ולתת זווית אישית ומשפחתית.

"שבעת הסלילים של יונה וולך"
דמותה של יונה וולך עברה בשנים האחרונות תחייה מחדש בתרבות העברית. משוררת שנגעה בקצוות רבים – פתחה עולם שלם של מיניות בשירה ובחייה, תיעדה התנסויות באל.אס.די, וכתבה שירים עדינים ומדוייקים שהפכו לנכסי תרבות ישראליים – כמו "אני שוב מתאהב", "אדם צובר זכרונות", "איילה", ועוד.
בפסטיבל יוקרן פרק מתוך סדרת "העברים" שיצר יאיר קידר, שמדברת על דמותה של וולך מתוך שירתה ומתוך כתביה.
אחרי הסרט יתקיים פאנל רחב על שירתה של יונה וולך, בהנחיית הסופר ומבקר הספרות, אוריין מוריס, ובהשתתפות: יאיר קידר, במאי הסרט ויוצר סדרת "העבריים", יעל בדרשי – עורכת הסרט, והמשורר עודד כרמלי שיחשוף כמה מהיצירות המאוחרות של וולך וישפוך אור נוסף על שירתה.
כל זה קורה בשישי בערב, זמן מושלם להתכנסות תרבותית בסלון.

"לא רחוב ולא נעליים" ופאנל בנושא דרום ת"א – אז והיום
סרט מומלץ נוסף שיוקרן בפסטיבל הוא הסרט "לא רחוב ולא נעליים" של היוצר דוד פישר. במוקד הסרט – רחוב נווה שאנן, היום רחוב שמאכלס בעיקר פליטים מאפריקה, ובעבר כונה "רחוב הנעליים".
אך הסרט הוא לא "פוליטי", אלא דווקא פיוטי ורגיש ביותר, ודרך סיפורים אישיים מאוד של תושבי השכונה, החדשים לצד הותיקים, משרטט פישר דיוקן רחוב שבו נדמה שהדומה רב על השונה בין תושבי השכונה לאורך כל שנותיה.
לאחר הצפייה בסרט הזה, שהוא באמת פנינה של אור במציאות הקשה של דרום תל-אביב, יתקיים פאנל מעמיק שישים על המוקד את שכונות דרום העיר וישאל שאלות נוקבות בנוגע למדיניות העירונית לגביהן.
בפאנל ישתתפו מלבד דוד פישר גם חברת העירייה שולה חן, שהיא תושבת נווה שאנן ופעילה חברתית מובילה, ויונתן ברגמן, הבעלים של קפה שפירא בדרום ת"א ותושב שכונת שפירא.

לא רחוב ולא נעליים – במאי : דוד פישר – מתוך צילומים לסרט דוקומנטרי | Street Sh from Paskolim | Motti Benny on Vimeo.

שומרוני בודד ומפגש עם ברק הימן וסופי צדקה
הסרט החותם של הפסטיבל הוא "שומרוני בודד" של הבמאי המוערך ברק היימן (סרטי האחים היימן). במוקד הסרט דמותו של ברוך צדקה, אביה של סופי צדקה ושומרוני אדוק, שבנותיו עוזבות את העדה והוא נדרש להתמודד עם בחירה לא פשוטה בין האמונה לבין המשפחה.
סופי צדקה מתמודדת עם שאלת הזהות והשייכות שלה לעדה גם למול בתה.
הסרט הזה נוגע ברגישות רבה בסיפור מורכב מאוד ונעשה בעדינות וברגישות האופיינית לאחים הימן. את הסרט מלווה פסקול מקורי של אהוד בנאי.
לאחר הסרט יתקיים פאנל עם ברק הימן וסופי צדקה, שיאפשר העמקה נוספת בסיפור ויגלה פרטים נוספים שלא נמצאים בסרט.
מרגש, עדין ומומלץ ביותר!

הפסטיבל, ביוזמתם של יונתן ברגמן ונעם שליט, יתקיים בין התאריכים 28.4-2.5 ויוקרנו בו 13 סרטים, לאחר כל אחד מהם יתקיים מפגש יוצרים ואנשי מפתח בזום, בשילוב עם שאלות מהקהל. הפסטיבל יתקיים בתשלום סמלי שיועבר ליוצרי הסרטים מתוך מטרה להביע תמיכה בתקופה המאתגרת לתרבות בארץ.

המלצות לימי הקורונה #2

רגע לפני שאני מתחילה:
אחד הדברים המשמחים שקרו בעקבות הפוסט הקודם של תרבות יום א בזמן הקורונה היה שהמון אנשים פתאום הציעו לי עוד ועוד דברים לכתוב עליהם – שירים חדשים וישנים, סרטים, הצגות..
תמשיכו! זה עושה נעים וטוב בתקופה המשוגעת הזו!
חלק מהקטגורויות נשארו משבוע שעבר, חלק קטגוריות חדשות. השירים בין לבין הם כולם שירים חדשים לי או חדשים בכלל, שראו אור דווקא עכשיו

פודקאסטים:
בפעם הקודמת כתבתי שלאחרונה היו לי מלא שעות הגה ולכן התחלתי להקשיב יותר ברצינות לפודקאסטים. אז שעות ההגה נגמרו, ואני בבית כל הזמן ועדיין… תמיד כיף להיחשף לעוד פודקאסטים.
שיר אחד – די בטוחה שאתם כבר מכירים את הפודקאסט הזה, אבל אם לא… מחכה לכם אושר גדול. שיר אחד הוא פודקאסט שלוקח על עצמו לחקור בכל פרק מה הסיפור שעומד מאחורי השירים. הפרק הכי מפורסם (אני חושבת) היה על השיר 'צל עץ תמר ואור ירח', אבל אל תפספסו את השיחה עם יוני רכטר, מאור כהן וליילי (שבכלל הוקלט תו"כ פסטיבל אינדינגב)
פופקורן – פודקאסט מעורר השראה של ליאור פרנקל עם אנשים שונים, מתחומים שונים שעשו דברים שונים. המשותף לכולם – מעוררי השראה ומחשבה
תרבות יום א' – לא, לא פודקאסט שלי. מתברר שבחודשים האחרונים יש פודקאסט חדש של עיתון הארץ שמדבר על… ובכן, תרבות. השיח הוא על תרבות מכל מיני זויות – נתוני רייטינג, סדרות חדשניות, סרטים ששינו לגמרי את האופן בו אנחנו צופים בסרטים ועוד…

הצגות מהספה:
קצת מוזר לראות הצגות מהספה אבל בזמנים כאלה, דברים מוזרים הופכים להיות שגרתיים.
חובבי הפרינג' יכולים להיכנס לאתר קיפוד הזה ולהתעדכן בכל ההצגות העצמאיות שיש. האתר מתעדכן כל הזמן אז כדאי לחזור אליו מדי פעם
• #סינמה_גשר – הרפרטואר של גשר עלה ליוטיוב. הצגות חדשות לצד ותיקות. רוב ההצגות מצולמות באיכות טובה ועם סאונד טוב, אבל יש גם שפחות. נו, מילא… אני יודעת שבלייב זה היה מרגיש אחרת.
• גם הקאמרי מאפשר לצפות בהצגות התיאטרון. מודה שזה פחות נוח ונגיש (חלק ממהצגות מחולקות לכמה מקטעים, חלק באיכות צפיה ירודה) אבל היי… כבר אמרנו שזה מה יש…

ספרים:
גם אם אתם מאלה שלא ממש חובבי קריאה, זו הזדמנות מעולה לברוח למקום שכולו טוב.
היסטוריה של המהירות – החלום שלי זה לעצור הכל ולהתמסר לקצב האיטי. עד כה לא הצלחתי באמת להכנע לתשוקה הזו ורוב היום שלי עובר במהירות כפולה. הקורונה אמנם הצליחה מעט להשקיט את הרעש, אבל קשה לומר שאני חלק מתנועה ההאטה. למרות זאת, קיבלתי המלצה לקרוא את הספר ואני מעבירה את ההמלצה גם לכם. כשאני יוצאת מזה אני חוזרת לחיים פשוטים ורגילים!
החיה שבבטן – תשמעו… לא היה לי קל לקרוא את הספר של ערן צור. רוב הזמן נעתי בחוסר נוחות בכסא. הרגשתי שאני נעה כל הזמן בין פנטזיה ובין מצב הצצה עמוק מדי לחייו של ערן צור. ובכל זאת, סיימתי אותו. לא רציתי להניח אותו בצד. אז אולי זה לא ספר קל לעיכול, אבל בהחלט כדאי לקרוא אותו

מסיבה:
כן! אפשר גם לחגוג קצת! בשגרה השישי שלי היה די שגרתי. וויסקי בלוציפר, מוזיקה טובה לתוך הלילה, ריח כבד של סיגריות שלא עוזב את הבגדים גם אחרי שלוש כביסות. בשבועות האחרונים, הסגר שינה את התכניות, אבל בכל זאת אני מוצאת לי הזדמנויות לחגוג:
פה זה טוב – תכנית הרדיו (ה-הו כה מעולה) של לירון תאני משודרת יום-יום, אבל בשישי בערב קורה פה משהו אחר: מסיבת זום מטורפת. כל ערב נושא אחר. אם אתם עדיין לא בקבוצת הפייסבוק של התכנית, כדאי להיכנס ולהתעדכן

עד כאן בינתיים, זמני בהחלט! היוזמות מתעדכנות כל הזמן אז תמשיכו לספר לי!

המלצות לימי קורונה 1#

רגע לפני שאני מתחילה:

לא כתבתי כאן כבר 4 חודשים (אם להגיד את האמת השנה האחרונה הייתה לא ממש רציפה). היציאה מהעיר הרחיק אותי קצת מהעשייה, התמקדתי בלהתרגל לחיים בפרבפרים. האמת שרוב הזמן הייתי מרוצה. למדתי להכיר את העיר מרחוק (אחרי 15 שנה זה מאוד משמעותי). למדתי גם להתאהב בה מחדש.
אבל אז קרו שני דברים: הדבר הראשון קרה לגמרי במקרה. פגשתי חבר בהופעה. קישקשנו קצת, צחקנו, התחבקנו. ואז הוא הציג אותי בפני החברים שלו. תוך כדי ההיכרות הוא פתאום אמר: "היה לה פעם בלוג". פעם? מה זאת אומרת פעם? גם היום! זה עשה לי כאב בשריר של הלב.
והדבר השני היה שהקשבתי לאלבום של חבר אחר שגרם לי לרצות לחזור ולכתוב. פתאום הרגשתי שבא לי להכיר אותו לעוד אנשים (למרות שבנינו הוא כבר מוכר לגמרי!). רציתי שיהיה שם בין הפוסטים שלי.
אז התיישבתי וכתבתי. מצאתי מלא דברים שריגשו אותי והחזירו לי את הסומק הוירטואלי ללחיים. ופתאום, כל האירועים התבטלו (כי קורונה וכו'). מה עושים עכשיו? אז החלטתי שאני עדיין מעלה פוסט עם המלצות, עם דברים טובים ותרבותיים אבל כאלה שאפשר לעשות בבית (אגב, עשיתי את זה פעם בזמן צוק איתן). ריכזתי פה כל מה שמצאתי והיה לי כיף לראות/לקרוא או לשמוע. יש לכם עוד רעיונות? ספרו לי!
בין לבין הוספתי גם מוזיקה שאני אוהבת. כדי שיהיה לנו נעים

פודקאסטים:
בזמן האחרון יש לי המון זמן הגה. אני נוסעת כל בוקר, בשבע בבוקר, במשך שעה וחצי לעבודה. מכיוון שכבר שמעתי כל שיר בכל תחנה ומכיוון שאני לא מסוגלת יותר להקשיב לחדשות, התחלתי להקשיב יותר ויותר לפודקאסטים. אני לומדת המון, צוחקת, מקבלת השראה…
אז הנה רשימה חלקית לדברים שאני מקשיבה:
המובן מאליו – אני יודעת שזה כבר ישן ובטח רובכם מכירים את זה, אבל הפודקאסט של דורון פישלר, המובן מאליו, זה פשוט אחד הדברים הכי כייפים. תתחילו בפרק על הפיראטים ואל תוותרו על הפרק על היומולדת
בואי נדבר רצח – זה אחד הפודקאסטים הראשונים שהקשבתי להם, אי שם לפני אי אלו שנים. הגעתי אליו במקרה, דרך פוסט בפייסבוק ומאז אני מאוהבת. שיחת סלון על… רצח! סליחה על הדארקנס, בחיי שזה מעולה
הפודקאסט שיתן לך אומץ – נחשפתי אליו רק לאחרונה אבל הוא בול מה שהייתי צריכה – אומץ! את הפודקאסט מובילות הדר ביסמוט (המהממת) וכנרת יפרח. הן מדברות על הכל, לפעמים מארחות אחרים ולא נותנות לשום דבר להפריע להן בדרך
SuperUnknown – והנה מגיע הדבר החביב עלי מכל – דיבור על מוזיקה. הפודקאסט בודק יצירות לא מוכרות של אנשים שדווקא אנחנו מאוד מכירים. שירים שיצאו לפני שהיוצר הפך מפורסם, דברים שנגנזו ומצאו את דרכם בכל זאת לעולם ועוד. כרגע יש בו פרק אחד, אבל אני צופה שזה יהיה ממכר

בינג' לחיים:
לרוב אני לא הבן אדם לדבר איתו על בינג'. זה תמיד מצטמצם אצלי לסדרות מתח או משפט. לא חשוב אם הן טובות או ממש גרועות, אני אצפה בהן עד שהשופט ינחית את הפטיש ומישהו יצעק אובג'קשיין. אז על מה אני הולכת להמליץ בכלל? או! טוב ששאלתם
העברים – מעבדת יצירה לסרטי תעודה ביוגרפיים על כותבים וכותבות בולטים בשדה התרבות העברית והיהודית. 14 סרטים תיעודיים ומקוריים שמפגישים בין שירה וספרות לבין תעודה וקולנוע. בין הסרטים תוכלו לדעת יותר על יונה וולך, אבות ישורון, לאה גולדברג, זלדה ועוד

תערוכות מרחוק:
בשבוע שעבר הייתי בתערוכה של ג'ף קונס במוזיאון תל אביב. זה נראה כל כך רחוק עכשיו… העניין הוא שבפעם הראשונה ראיתי את המוזיאון כמעט ריק. אני לא יודעת כמה אנשים באמת היו שם, אבל הבדידות הייתה מוזרה. לא הייתי רוצה להיות במוזיאון לבד.
סיורים וירטואלים במוזיאונים בעולם – מוזיאונים שמציעים סיורים מהספה. בחיי שזה אדיר גם לימים שאין בהם קורונה
• ואם כבר מוזיאון תל אביב… אז הנה סיור מרחוק
• וגם מוזיאון הרצליה
• תנו קפיצה גם לניו יורק, לMOMA

ספרים:
גם אם אתם מאלה שלא ממש חובבי קריאה, זו הזדמנות מעולה לברוח למקום שכולו טוב. 2 המלצות על הסופרים שאני הכי אוהבת: פול אוסטר וניר ברעם.
• יקיצה – יש לי יחסים מורכבים עם ברעם. אני אף פעם לא מצליחה לקרוא את הספר שלו "על ההתחלה". תמיד קוראת כמה עמודים, זונחת אותו, מתחילה שוב ונסחפת. אוהבת את כל הספרים שלו ובגלל שאני יודעת שאני מתקשה להתחיל אותם, אני עושה לי הכנה עצמית עוד בשלב הרכישה. יקיצה זה הספר האחרון שלו ולמרות שאני רק בהתחלה (בפעם השניה), אני יודעת שאני אהנה
• 4321 – עם פול אוסטר היחסים ממש פשוטים. מתחילה, נסחפת, מתאהבת, מסיימת ועוברת לספר הבא. הספר הזה עבה במיוחד. 887 עמודים ליתר דיוק של רומן כפי שאוסטר יודע לכתוב על אחד בשם ארצ'י פרגוסון שנולד ארבע פעמים, באותו יום ולאותה משפחה יהודית מניו ג'רזי.

מוזיקה:
אז אין הופעות, ואם נודה על האמת זה הדבר שהכי קשה לי… אבל יש הופעות לייב מרחוק. זה מדהים! בהתחלה זה קצת מוזר, משונה אפילו לא היות בשורה ראשונה מתחת לבמה ולהרגיש את האנרגיות, אבל זה מאפשר האזנה אחרת. היוזמות מתחלפות כל יום, כדאי לעקוב אחר האמנים שאתם אוהבים
• לוז הופעות ופעילויות שיצר נדבר לוזיה
• יוזמה של N12 וזאפה עם הופעות משתנות כל יום
• ותמיד אפשר לחזור לכאן 88 ולג'אם שלהם

עד כאן בינתיים, זמני בהחלט! היוזמות מתעדכנות כל יום.
נתראה בקרוב, נתחבק באמת, בלי מרפקים

הפלייליסט של עידו מימון

אפשר להגיד שחזרתי? לקחתי לעצמי הפסקה ארוכה יחסית מהכתיבה (שלושה חודשים זה המון). לא הפסקתי להקשיב למוזיקה (בכל זאת… מדובר בי) אבל לא היה לי מה לחדש. הייתי צריכה להתרגש שוב ולא הצלחתי. והנה זה הגיע – בא אחד, עידו מימון, עם שילובים של כל הדברים הטובים והנכונים.
מימון אסף קצוות, חיבר אותם טוב-טוב, צירף שחקני בסיס (גיא מזיג, שאנן סטריט, רביד פלוטניק), חיזק פה, העצים שם ויצר משהו חדש לגמרי! חדש ומרגש. איזה כיף שגם הפלייליסט שלו כזה (אל תדלגו על הסיבה לבחירת השירים. אתם תתאהבו בהם שוב)

ההופעה הקרובה שלו כבר סולד-אאוט, אבל יש כבר מועד נוסף: 2.5.2020, תיאטרון תמונע

יוני רכטר – חלומות היו לאפר
יוני רכטר, המלחין האהוב עליי, וזה שהשפיע הכי הרבה על היצירות שלי והטעם שלי בהרמוניות, גם דרך העבודות שעשה בכוורת, אריק איינשטיין, גידי גוב, יהודית רביץ, הכבש ה-16 ועוד הרבה – וגם בפני עצמו, הביא לארץ מורכבות מוזיקלית שהייתה חדשה מצד אחד ומצד שני חסרה מאוד בארץ, בטעמים של קלאסי, ג'אז ובלוז אמריקאים במוזיקה הישראלית שעד שנות ה-70 הייתה בסה"כ מלאה במוזיקה רוסית ואירופאית. הכי קל היה בשבילי לבחור את 'עטור מצחך', ועם זאת בחרתי בשיר הרבה פחות מוכר של יוני, שמציג צד מתקדם לצד מוזיקה יותר קלילה שיש בה עומקים נדירים ואדירים, גם בטקסט המרגש והנוגע של עלי מוהר ז"ל.

Earth, Wind & Fire – Turn It Into Something Good
ארט ווינד אנד פייר, להקה שהמציאה מחדש את ה-Fאנק (שעד אז היה מזוהה יותר עם הסגנון של ג'יימס בראון וג'ורג' קלינטון), הדיסקו (שלגמרי שייך להם), והאר אנד בי בסבנטיז, סומפלה אין ספור פעמים וחתמה על עשרות להיטים בדיסקוגרפיה די ענפה, עם הסולן מוריס ווייט (שהלך לעולמו לפני כמה שנים), בשיר עם טקסט שהוא פצצה של אנרגיה חיובית שמדבר על איך להפוך את האתגרים וההתמודדויות שהחיים מציבים לנו למשהו טוב יותר.

Kendrick Lamar – i
קנדריק למאר, אחד הגדולים בהיפ הופ האמריקאי אי פעם, וללא ספק הראפר הגדול ביותר של העשור החולף, מתוך יצירת המופת שלו מ-2016 "To Pimp A Butterfly" (שאני אוהב לקרוא לה 'לסרסר בפרפר'), בשיר על דימוי עצמי, תחושת ביטחון, רגשות דיכאון, הערכה עצמית, והיכולת לאהוב את עצמך בכל מחיר, ופעם אפילו הקדיש את השיר הזה לכל "אלו שחשבו כבר לסיים עם הסיפור הזה שנקרא החיים". יצירת מופת.

טנגו – ריקוד לאור ירח
מיקי שביב וז'אן פול ז'ימבריס, בסיסט ומתופף, שני נגנים-יוצרים שהתפרנסו והתפרסמו בעיקר מלנגן בערך עם כל אמן ישראלי שכיבד את עצמו באלבומים ישראליים של שנות ה-80, שהחליטו להפוך לצמד עצמאי, שהוציא שני אלבומים. גם הם הביאו לארץ הרבה השפעות אמריקאיות כמו סטילי דן או הול אנד אוטס למשל. זה שיר מאוד יפה.

Stevie Wonder – Love's In Need Of Love Today
השיר שפותח את האלבום הכי טוב שלו לטעמי, ובכלל – Songs in the key of life, וגם הזדמנות לקוות שסטיבי וונדר יחלים ויבריא בהקדם ויחזור להופיע. לדעתי האישית הוא ללא ספק הגדול ביותר בין המוזיקאים של 100 השנים האחרונות. מילים שנשארו מדוייקות גם אחרי יותר מ-40 שנים.

המלצות 19-21.12

רגע לפני שאני מתחילה:
יש לי המון זמן הגה בזמן האחרון. אני קמה מוקדם (עשרה ל-6 בבוקר), יוצאת לדרך ומקשיבה לרדיו. לרוב אני מזפזפת בין התדרים. לא מתחייבת לאף תחנה. לפעמים מקשיבה לענייני היום וחדשות, לרוב זו המוזיקה שמשאירה אותי בתדר אחד יותר מ8 דקות. לפעמים פשוט חוזרת לספוטיפי הטוב והמוכר. ככה יוצא שאני מגלה מחדש שירים ישנים, דברים ששכחתי שאהבתי או פשוט מקדישה את הזמן להקשיב באמת לאלבום חדש שיצא (אולי זה הזמן להודות לסמוטריץ' על הפקקים?). נתחיל בשיר שחזר לחיי וגרם לי לפרפורי לב.
(ואם תקפצו לסוף ההמלצות תוכלו להבין גם מה האלבום שמעודד אותי בכל פעם שהוויז מראה שעתיים)

הופעה:
מה? מחווה לטום ווייטס
מתי? יום ג', 17.12.19, 21:30
איפה? תיאטרון תמונע, רח' שונצינו 8, תל אביב
למה? אני מודה שלא תמיד הייתי מחסידיו של טום וויטס. לקח לי זמן להתרגל אליו ואל הקול הייחודי שלו. מצד שני, מרגע שנתפסתי, אני שם! היום מציינים 70 שמה לווייטס במחווה משובחת ביותר ואפופת עשן: שירה ז' כרמל, מיקי שביב, סיון טלמור, עידן אלתרמן, ניר שלמה, מירב הלינגר, יונתן בלומנפלד, Nomke, אדם בן אמיתי, רות דנון, גדי רונן, שר ניב, RaNi, גדי פטר, איליי צ'סטר.
ניהול אומנותי: מירב הלינגר.
כמה?60 ש"ח
איפה נרשמים? פשוט באים. כל הפרטים באיוונט בפייסבוק

פסטיבל מוזיקה:
מה? פסטיבל הג'אז של תל אביב
מתי? יום ד'-שבת, 18-10.12.19
איפה? תל אביב
למה? נתחיל בזה שאני מודעת לעובדה שיש הופעות שהן סולד אאוט, ועדיין – תבדקו כל הופעה והופעה ותרכשו למה שאתם מוצאים. אין שם הופעה אחת שהיא פחות ממעולה…
מתברר שפסטיבל ג'אז תל-אביב חוגג 30 והוא עם ליין אפ חגיגי במיוחד הכולל עשרות הופעות, מעשר מדינות, הפקות מקור מיוחדות, מופעי מחווה וחיבורים מפתיעים. הרכבי ג'אז מספרד, צרפת, פולין, אתיופיה, גרמניה וארה"ב לצד נבחרת מוזיקאי ג'אז ישראלים מהסצינה הבינלאומית והמקומית. אל אלו יצטרפו מוזיקאים מעולמות הרוק-פופ/אלקטרו/ים-תיכוני שמתכתבים עם רוח הג'אז או כאלה שבחרו להפגיש את הרפרטואר שלהם עם החופש שבעיבודים ג'אזיים. שנה אפשר ליהנות ללא תשלום מהופעות חיות של הרכבי ג'אז בשלושת ערבי הפסטיבל ברחבת המשכן לאמנויות וביום שישי בצהריים יתקיים הפנינג ג'אז שמח עם מיטב ההרכבים (קיום המופעים הפתוחים מותנה בתנאי מזג האוויר).
כמה? תלוי בהופעה
איפה נרשמים? פשוט באים. כל הפרטים באתר הפסטיבל

פסטיבל מוזיקה:
מה? ספוט בסלון
מתי? יום ה'-שבת, 19-10.12.19
איפה? ברחבי העיר תל אביב
למה? אחד הדברים שאני הכי מתגעגעת אליהם בעיר זה העובדה שפעם-פעם הייתי עושה הופעות סלון בבית שלי. אנשים היו מגיעים ויושבים בקו אחד, בסלון, עם המוזיקאי. אין מחיצות, הכל קרוב, אינטימי. אי אפשר להתחמק ממבט העיניים והכל הופך לחוויה אחת מדהימה. במרץ השנה החל פסטיבל ספוט בסלון, בזכותו מתארחים אמנים שונים בביתם של מי שחפץ בכך, כל השכנים מוזמנים. 30 הופעות יהיו בפסטיבל הקרוב: יהוא ירון, טל לוטן, סמדר רונן, א. עזיזי, רותם אור ועוד.
איפה נרשמים? פשוט באים. כל הפרטים באיוונט בפייסבוק

תערוכה:
מה? לחם ושושנים – למען פרויקט "נשים, עבודה וקיימות"
מתי? יום ה'-שבת, 19-10.12.19
איפה? גלריה המקרר, רח' החשמונאים 90 תל אביב
למה? מזה 14 שנים מקיימים ארגון העובדים מען ועמותת סינדיאנת הגליל תערוכה שנתית של מכירת יצירות אמנות, שהכנסותיה מוקדשות לפרויקטים המקדמים ומעודדים יציאת נשים מהמגזר הערבי לשוק העבודה. בתערוכה השנה יוצגו עבודותיהם של מעל 400 אמנים, בהם: מיכל נאמן, ראידה אדון, כרם נאטור, זויה צ'רקסקי, נטליה זורבובה, דוד עדיקא, אשרף פואחרי, גלעד אפרת, מיכל הלפמן ועוד. אירוע הפתיחה בחמישי, 19.12 החל מהשעה 19:00. הכניסה חופשית.
הכסף הנאסף ממכירת עבודות האמנות מסייע להוצאתן של מאות נשים ערביות מדי שנה ממעגל העוני ושילובן במקומות עבודה הוגנים. התערוכה זוכה לתמיכה מציבור שוחרי האמנות בארץ שמחדש מדי שנה את מחויבותו ואת תמיכתו באמנות המשולבת עם מעורבות חברתית.
פרויקט "נשים ועבודה" שאותו מובילים שני ארגונים בולטים בחברה האזרחית בישראל – סינדיאנת הגליל וארגון העובדים מען. ארגונים אלה מתאפיינים בעבודת שטח ייחודית, המתנהלת בקו התפר הקריטי שבין יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, תוך ניסיון לגשר על פערים ותהומות שהולכים ומעמיקים. ארגונים אלה מאמינים בכל לבם באפשרות שניתן ליצור חברה שוויונית ודמוקרטית, שלא יהיה בה מקום לדעות קדומות, אפליה, גזענות או דיכוי. ארגון העובדים מען כמו גם סינדיאנת הגליל, משלבים בפעילותם מגוון יוזמות המקדמות הזדמנויות תעסוקה לנשים ערביות. הפעילות כוללת הכשרת נשים להשתלב בשוק העבודה הישראלי במקצועות שונים, כמו סיעוד, קליעת סלים, קייטרינג, קורסים ללימוד עברית, העצמה נשית ועוד.
כבר כעת מתקיימת דרך אתר התערוכה מכירה מוקדמת של העבודות. ניתן לצפות בעבודות באתר המתעדכן באופן יומיומי: breadandroses.org.il
איפה נרשמים? פשוט באים. כל הפרטים הפרטים באיוונט בפייסבוק

הופעה:
מה? נפתלי אלטר
מתי? יום ה', 19.12.19, 21:30
איפה? תיאטרון תמונע, רח' שונצינו 8, תל אביב
למה? לפני כמה שנים הייתי בהופעה של רוני אלטר בתיאטרון תמונע. לקראת סוף ההופעה היא קראה לאדם יקר לליבה וביקשה ממנו לעלות לבמה – אבא שלה, נפתלי אלטר. הם שרו יחד את 'במקום הזה' מתוך הסרט החיים על פי אגפא. פתאום, בבת אחת, צפו מליוני שירים שאני אוהבת שנפתלי היה חלק מהם. יחד עם אסי דיין הוא עבד על פסקול של כמה מהסרטים המשמעותיים ביותר שנעשו כאן, מתוך הגעגועים אליו הוא חוזר עם מופע חדש שיציג שוב את כולם. לצידו יופיעו גם מזי כהן (!) ועודד קוטלר שיקריא מכתביו של אסי דיין
כמה? 85 ש"ח
איפה נרשמים? פשוט באים. כל הפרטים הפרטים באתר תמונע

בקטנה:
אם נקפוץ חזרה לתחילת הפוסט, אז התחלנו בשיר ונסיים באלבום שגורם לפקקים להיות קצת יותר מהנים. לתשומת לב הנהגים שעומדים לצידי – תודו שגם אתם נהנים מהצלילים הרמים והזיופים הקלים שלי…