סיכום שנה מאוחר (תשפ"א)

לפני שנים קראתי (או שמעתי) ראיון עם שלום חנוך. אני מניחה שהוא קידם אלבום חדש, אני לא באמת זוכרת. אבל משפט אחד שלו משם לא עוזב אותי כבר שנים.
שאלו אותו איך הוא מרגיש שלא כל השירים שלו מתקבלים באותה אהבה כמו הוותיקים. הוא ענה שאמן יוצר, מתקדם ומתפתח אבל הקהל לא תמיד מקבל. הקהל רוצה לשמוע את המוכר והאהוב בעוד האמן רוצה שיתנו לו הזדמנות לחדש.
מאז אני משתדלת להקשיב לשירים חדשים כאילו אני מקשיבה לדברים שאני מכירה ואוהבת. באותה הפתיחות, באותה התשוקה. זה לא תמיד קל. משהו במוכר תמיד מרגיש כמו בית ושיר חדש דורש התעמקות. אני לא מכירה את הצליל הבא, אני לא בטוחה מה יהיה החרוז. מצד שני אני מתרגשת כל פעם שמוזיקאי שאני אוהבת משחרר משהו לאוויר העולם, ממשיך את היצירה שלו ומקרב אליו עוד ועוד אנשים חדשים או ותיקים. לכבוד השנה החדשה (תתעלמו מהעובדה שכבר סוכות) הנה כמה אלבומים ושירים חדשים שאהבתי (לאו דווקא לפי סדר עדיפות). אם תרצו, יש גם קישור לפלייליסט עם כל השירים.
**רגע לפני אני מרגישה גם צורך להתנצל – בוודאי לא הקשבתי לכל האלבומים והשירים השנה ובוודאי החמצתי או שכחתי כמה טובים **

• שלום חנוך – הרצל לילינבלום
אם התחלנו בציטוט של שלום חנוך, רק ראוי שגם נתחיל את הסיכום איתו ועם האלבום החדש שלו. הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהקשבתי לאלבום בפעם הראשונה היה כמה הייתי רוצה להיות בסלון בו הוקלטו השירים. כמה הנאה ופתיחות בטח ליוותה אותם. הכל שם נשמע טבעי וזורם, לא עשוי מדי, משוחרר, אולי אפילו אינטימי. הצצה לעשיה של אנשים שמכירים זה את זה, יודעים בדיוק מה השני יעשה אבל בכל זאת מצליחים לעניין. זה לא אלבום רך, הוא לא מלטף (גם אם הצלילים הם כאלה) יש בו מסרים תת קרקעיים לצד אלה הבולטים. אלבום עם מחאה מבלי לצעוק את זה.

• ברי סחרוף ודודו טסה – בדל של אור
לא צריך להכביר במילים כשמתארים את האלבום של סחרוף וטסה. חיבור מייד אין האבן. אין דרך אחרת לתאר אלבום שצץ באמצע מגיפת הקורונה, כאילו רק לו חיכינו. כל אחד מהם מביא את עולמו והם משלבים זה את זה יחד בכל צליל וצליל. אף אחד מהם לא נעלם, אלא מקבל במה גבוהה יותר. יש באלבום הזה המון געגועים וכבוד – מסורת, משפחתיות, תרבות? תלוי באיזה נקודה מקשיבים. מעין מעטפת מרגשת של צלילים

• אביתר בנאי – החיים מתחילים לנגן
לפני כמה חודשים, תוך כדי הופעות הקורונה, הייתי בהופעת חצר של אביתר בנאי. זו לא הייתה ההופעה הראשונה של אביתר שהייתי בה, אבל היא בהחלט הייתה ההופעה כי אינטימית שלו (מבחינתי). הוא שיתף מעט על חיי המשפחה שלו, על הילדים שלו, סיפר על רגעי המשבר והשמחה. באמצע סיפר על מאיר בנאי ועל חסרונו והעלה את הבת שלו לשיר יחד את 'אצלך בעולם'. יש לאביתר כשרון נדיר להצליח להעביר תחושת אינטימיות וקירבה עם שלא הכיר כמה דקות לפני כן. הכנות שלו על הבמה המאולתרת באה לידי ביטוי גם על במה אמיתית וגם באלבומים שלו, ובטח באחרון. החיפוש, היכולת להודות במגרעות שלו (שלנו), המילים האוהבות, המקרבות והמחבקות לא נכתבו על קהל המאזינים. הן נכתבו לו ועליו, על משפחתו אבל הן מרגישות כאילו נכתבו לנו ועלינו. בין השירים האישיים כל כך יש גם את החידוש של כוכב (של א"א) שמצליח גם פה לתת תחושה שזה שיר חדש מצד אחד אבל מבלי לשכוח את המקור של אמדורסקי.

• מיכאל כהן – מה שאפשר עם מה שנשאר
כמעט ופספסתי את האלבום הזה. ידעתי שיצא, ידעתי שכדאי שאקשיב לו אבל הימים היו ימים לחוצים. אחותי הקטנה שהיא שותפה טובה לשיחות על מוזיקה הזכירה לי שהגיע המן להקשיב לו. ובאמת, מדובר באלבום אדיר. ממש ככה. זה אלבום שיש בו הכל – אכזבה, ביקורת אהבה. כל השנים שכהן הפיק לאחרים חוזרים לאלבום אחד שלם ומעולה. אגב, השם של האלבום הוא תמצית החייים בשנה/שנתיים האחרונות. יש בזה קמצוץ של אכזבה אבל גם הכרה באומץ.

שירים:
• אלון עדר והלהקה – בקול גדול
כמו עם מרבית מהשירים של עדר, גם פה צריך להקשיב לשיר כמה פעמים. שיר מתוק, עם מקהלה בפזמון, צלילים נעימים ומילים… מילים לא (בהכרח) נעימות בכלל. "אי אפשר לסבול | דעה קדומה ושיח זול | רק בקול גדול | נוכל לשטוף הכול". המתח הזה בין הצלילים והמילים מערער וכמה טוב שיש מה שמערער אותנו.


• טל אורן – זהב
טל אורן מצליחה לרסק אותי בכל פעם מחדש עם השירים שלה. הם מספרים סיפור אישי שאי אפשר להתעלם ממנו. הכל פתוח, מונח על השולחן, שוברת ומרכיבה מחדש – רק בואו ותקשיבו. גם זהב כזה – נוגע, מפורט, אמיתי ושובה לב.


• שיר צברי – דע
דע זה שיר תפילה שמצליח לזקק רגע אינטימי של תקווה, צמיחה מתוך כאב. המילים המעגליות, המצמיחות של אבישי חורי בשילוב הלחן של אלון לוטרינגר המוכשר עד אין קץ וקולו חם של שי צברי מצליחות לחדור שריון שעטינו על עצמינו רובנו בשנה האחרונה, חומות שבנינו כדי להתגבר על הקושי. הרגע שאני הכי אוהבת בשיר הוא הרגע בו הקול של צברי נוגע בחצוצרה של אבישי כהן. מעין רובד נוסף של תפילה והשלמה. ואם אנחנו כבר פה, אל תפספסו גם את 'מכור לאהבה'.


• גדי רונן – כח עליון
יש בית בשיר 'כח עליון' שאני אוהבת במיוחד: עבר המדבר נשבר הראי | זאת ארץ אחרת הנוף עדכני | סגרו את הפצע באופן זמני.
הוא שובר מעט את השיר שגם ככה מערער את מי שמקשיב למילים שלו וקצב התופים שמלווה אותו. קצב שגורם לי לתחושה שאני במנוסה, חייבת להתקדם, לשנות, להיטיב עם מה או מי שסביבי, אולי אפילו למחות יותר כדי שתחושת הבריחה תסתיים. כשהשיר הזה יצא לפני קצת פחות משנה, היינו במקום אחר ובעצם באותו מקום בדיוק, הוא כנראה ימשיך להיות רלוונטי עוד זמן רב.


• אור אדרי – לב צר
אני מרגישה שקצת גיליתי השנה את אור אדרי (והמסקנה המתבקשת היא שלצערי פספסתי אותה לפני כן). כלומר ידעתי מי היא והכרתי דברים שהייתה שותפה להם לפני כן, אבל רק כשיצא 'לב צר' והתאהבתי בשיר הזה, חזרתי אחורה לעוד דברים שיצרה. זה שיר שליווה את החורף שלי ובהמון נקודות בזמן הוא היה שם, נוכח וקיים.



ועוד דברים שלא כתבתי עליהם אבל יצאו גם הם השנה ובהחלט כדאי להקשיב
SAFE BOND – Sleep
דני עבר הדני – נשיקות מתוקות
דניאלה ספקטור ועינב ג'קסון כהן – מקום על המים
מלך אפס – נשאר בצד
אלדד ציטרין ואמילי קרפל – נח
אביב מארק – הספירה לאחור
מירב הלינגר – איילת
כוכבת על – שקיעה הפוכה
הגר לוי – I will never know (חידוש)
החצר האחורית – הצוללת התשיעית
ענת מושקובסקי ושוזין – La Petite Fille la Plus Jolie du Monde
חומר אפל וזואי פולנסקי – חלקיקים
תומר ישעיהו – נטלי
אסף אמדורסקי – רצינו פלא
סטלה גוט – קמט
יושי – אין מספיק זמן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *