לרקוד עם דמעות בעיניים או: למה חייבים להחזיר את ההופעות החיות

מתישהו בין הסגר הראשון לשני, בין ההגבלות וההקלות, החלו שוב ההופעות החיות. לא היה לי ספק – אני מזמינה כרטיסים לכמה שיותר הופעות. רציתי לחיות שוב. לשכוח מהימים שהיינו צריכים להסתגר בין 4 קירות, לשכוח מהעובדה שאנשים כמעט ולא מתחבקים, שכולם מתרחקים. רציתי לשכוח מכך שאנשים מתהלכים עם מסיכות כמו שרואים בסרטים. בעיקר רציתי לשכוח שכל כך הרבה אנשים סביבי הפכו למפוחדים ועצובים. רציתי להרגיש שהכל נורמלי שוב דרך המוזיקה. אבל שום דבר לא היה נורמאלי בהופעות האלה. אם נעשה ספוילר להמשך המאמר, תדעו שהיו שם לא מעט דמעות (ולא כולן מאושר).


בואו נחזור כמעט שנה אחורה. הימים ימי שגרה. אין קורונה. החששות שלנו נעים בין החשש הכלכלי לחשש הפוליטי. אני הולכת כל שבוע להופעה, אחת לפחות. לפעמים יותר. שומרת על השגרה הזו במשך שנים. בכל הופעה מתרגשת יותר או פחות, אבל תמיד מתרגשת. הולכת לקדמת הבמה, לא מפחדת מצפיפות. רוצה לראות כל תזוזה ולשמוע כל צליל. אני אומרת לעצמי שבחיים לא יהיה משהו שיעצור אותי מללכת להופעות. אני? אני אהיה כמו סבתא שלי. בת 80 פלוס ועדיין מרגישה שהעולם לרגליה. אני נזכרת בפעם ההיא שהלכננו יחד לראות הופעת ג'אז מאופקת, בהזדמנות הראשונה שהייתה היא קמה ורקדה. כולם הסתכלו עליה המומים, אבל היא צחקה ונהנתה. אבל פתאום הכל נעצר. החלה לחלחל חרדה קיומית, וכשחרדים לא זוכרים שיש תרבות שמגינה עלינו.


בתחילת הסגר לא חשבתי בכלל על ההשפעה של ההופעות החיות על הנפש. כבר בתיכון פיתחתי פחד במה, סגרתי את הסקסופון במזוודה שלו והעברתי לצד המאזין. אולי בגלל זה היה לי קל כל כך בהתחלה להגיד שמוזיקה אפשר לשמוע בכל מקום וליצור בכל מקום. להיפך, יש כאלה שמתוך התהום יוצרים את הדברים הכי יפים.
ובאמת, הרשת התמלאה בצלילים. בשבוע הראשון הרגשתי שאני חיה שוב. יושבת בבית, על הספה הנוחה שלי, עם הפיג'מה שלי (בימים שממש לא היה לי כח להתלבש) ורוקדת כאילו אני במסיבה של לירון תאני או הופעה חיה בבית. שרה בקולי קולות ולא אכפת לי מהשכנים שחושבים שאני מזייפת.

אבל עם יד על הלב זה לא אותו הדבר. להיפך. אחרי שתיים-שלוש הופעות זום, הבדידות מתחדדת. הלבד הופך להיות בולט יותר, משמעותי יותר. תחושת החוסר מתעצמת. המועקה גדלה והדמעות יורדות מעצמן. זה נשמע קצת דרמטי. אני יודעת. אולי זה רק אני שמפתחת רגישות יתר? שמנעד הרגשות שלי מצטמצם לעצבות או בדידות? התחלתי לחקור עם עצמי מה קרה פה בעצם? יש צרות גדולות יותר מזה.

יש לא מעט מחקרים על מוזיקה, ההשפעה שלה על הנפש, על התפתחות תהליכים במח ועוד. חלקם הגדול של המחקרים בוחן את השפעות המוזיקה החיה על האדם, חלקם אף בוחנים את הפערים בין מוזיקה חיה למוזיקה מוקלטת (כזו שאנחנו שומעים בתקליט, אמצעים טכנולוגים ו-streaming). הקורונה עוד כאן, היא רק בראשיתה כך שאין מחקרים המדברים ישירות על התקופה. ובכל זאת, רציתי להבין. לדעת יותר.
מוזיקה מעוררת זכרונות. אתם בטח מכירים את זה – שומעים שיר ונזכרים באהוב רחוק, בטיול הגדול, במגדל שמירה ההוא שחשבתם שלעולם לא תרדו ממנו. נזכרים בילדות. הזכרון שלנו מקושר פעמים רבות למוזיקה. The Sound of Our Generation. לטוב ולרע שיר יכול להציף את כל מה שהיה חבוי אי שם בפנים.
אבל זה לא מסתיים בזה. למעשה יש פה שני רבדים. הראשון: התפקיד של המוזיקה בחיינו. והשני – רובד המשכי לראשון והמעניין יותר לטעמי: התפקיד של מוזיקה חיה בחיינו.

שיחה שהייתה לי עם ד"ר טל-חן רבינוביץ, ביה"ס לטיפול באמצעות האמנויות, אוניברסיטת חיפה, איששה את מה שהרגשתי: "לכל מנגינה יש "ביט" משלה, מקצב. ה"ביט" הזה גורם לנו להסתנכרן עם המוזיקה. אנחנו מתנוענעים לצליליו, קצב הלב שלנו מאט או מקבל תאוצה בהתאם ל"ביט" וקצב הנשימה שלנו משתנה. הסנכרון הזה מתהדק כשיש אנשים נוספים השותפים לחוויה. ביט משותף מאפשר בקלות ובטבעיות סנכרון עם האחר. כשיש מקצב משותף אנחנו ומי ששותף לחוויה שלנו מתנוענעים לפיו. חווית הסנכרון עם המוזיקה היא חוויה עצומה והיא מתעצמת אף יותר אם היא מתקיימת עם עוד אנשים. התהליך הרגשי מתגבר, המוזיקה מאפשרת לנו מעין רווחה נפשית ומקרבת אותנו אחד לשני".

בחלון ההזדמנויות הראשון שהיה (והקצר מאוד יש לציין), הלכתי ל-3 הופעות. בשלושתן ירדו לי דמעות. ספק אושר-ספק עצבות. שמחתי על ההתקהלות סביבי, הרגשתי שאני חלק מעולם שלהם. ראיתי את הקהל משתחרר אט-אט והופך לקפסולה אחת שזזה בקצב אחיד. כולם מחייכים אחד לשני. לא הפסקתי לחשוב על התקופה המוזרה שאנחנו נמצאים בה, על הקושי והבדידות. בשלב מסויים דודו טסה הודה לצוות שלו. להקה שלמה שלא ניגנה יחד כבר 7 חודשים. אבל עם כל העצב, התגנב לו רגש לא ברור. אני לא לבד. פתאום הרגשתי חלק ממשהו גדול יותר.

אז האם החוויה הזו מתקיימת גם כשאנחנו רואים הופעה בטלוויזה או בפייס-לייב או בהופעת זום? "לא בדיוק" אומרת ד"ר רבינוביץ. "בהופעות חיות-וירטואליות חלק מהמידע הולך לאיבוד ומכאן שגם הסנכרון הבינאישי, עם האחר. אנחנו לא מריחים את הריחות של האנשים השותפים לחוויה בזום; קשר עין, אם הוא נוצר באמצעים וירטואלים, הוא שונה מקשר עין שנוצר עם אדם הנמצא מולך. אנחנו לא רואים בו זמנית את כל התנועות של האנשים מולנו – תנודות הראש, תזוזת הידיים או נענוע הרגל. אנו רואים חלקיקי תנועות מרוחקות. גם תדרי מוזיקה מסויימים הולכים לאיבוד כשהיא מנוגנת באמצעים וירטואלים". התדרים בהקלטה, איכותית ככל שתהיה, עוברים אחרת. החוויה המוזיקלית הופכה למעט שונה, פחות עשירה ועגולה מאשר בחיים. בהופעה חיה ישנה מעורבות (אינגייג'מנט) מוגברת, הביטוי הריגשי חזק יותר והאזורים במח הקשורים לכל המנגנונים שתיארנו קודם עובדים בעוצמה חזקה יותר.

אך לא מדובר רק בתחושת הסנכרון. ד"ר רבינוביץ מתייחסת גם לרגשות השונים שמתעוררים בנו: "כשאנו שומעים מוזיקה, אזורים שונים במח שלנו מתחילים לפעול. המוזיקה מווסתת את הרגשות שלנו. היא מסוגלת להפחית חרדה, לעורר אותנו, לגרום לנו להרגיש טוב יותר, לחוש אמפתיה או אפילו להרדים אותנו. היא יכולה ממש להיות מכוון (תֶרְמוֹסְטָט) רגשות. אבל חשוב לזכור שהאופן בו זה בא לידי ביטוי הוא אינדיבידואלי".

אך זה לא נגמר כאן. את כל אלה אנו יכולים לחוש גם כשאנחנו שומעים שיר אהוב בספוטיפי. רציתי לדעת עוד. למה היעדר ההופעות משפיע עלינו כל כך? למה אני לא יכולה להסתפק בהופעה שמשודרת בטלויזיה או בזום?
"מבחינה אבולוציונית" מוסיפה ד"ר רבינוביץ', "המוזיקה, גם כשלא הייתה ממוסדת, הייתה למעשה אמצעי תקשורת בין אנשים. יש לה השפעה גדולה מאוד על החיברות שלנו, ומכאן שניתן להניח שהיעדר שלה משפיע גם הוא".
במחקר שהתפרסם ב-2019 ב- Frontiers in Psychology על ידי אוניברסיטת McMaster University הראו עד כמה מוזיקה חיה מאפשרת לאנשים להתחבר אחד לשני ובכך, בהתאם, היא מעצימה את תחושת השייכות. יש אפילו שיגדירו זאת 'קהילתיות'. בנוסף למרכיב השמע, יש מרכיב חזותי והוא מעצים את החוויה. שיתוף החוויה ותחושת הציפיה לבאות עם אנשים אחרים, גם אם הם זרים לחלוטין, מעצימה את תחושת הקירבה. מבלי שאנו שמים לב, אנו מחקים את מי שמולנו. בין אם זה הריקוד, ניד הראש או אפילו החיוך. השתקפות האחר ותחושת שותפות הגורל (נכון, מדובר בהופעה, אבל החוויה עוצמתית. זוכרים?) חודרים את השריון שלנו וגורמים לנו להתנהג בדומה לאחרים שבאותה הסיטואציה. הופעה חיה מאפשרת לאנשים להתכנס יחד ולדמות תחושה של קהילה מאוחדת, כמו תפילה.

אנחנו שוב בתקופה בה אי אפשר ללכת להופעות חיות. אפשר להתווכח על ההנחיות, אבל ברור לי שחייבים להישמע. ועדיין, אני נאחזת בזכרון ההופעה האחרונה, ברגע ההוא שרקדנו כולם, עם מסיכות, אבל עם המון אושר בעיניים. ידיים שמונפות אל-על, פעימות לב מהירות מהתרגשות ותחושה שמשהו טוב קורה סביבנו.

ואם הגעתם על לכאן, קבלו פלייליסט להופעות חיות. זה לא אותו הדבר אבל זה עושה קצת נעים בלב. אגב, הפלייליסט ממשיך להתעדכן כל הזמן אז מוזמנים לשלוח הצעות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *