אביר הבדידות והעצב / פוסט אורח, נדב בונדר

לצערי, לאורך 37 שנות חיי, יצא לי לאבד מס' דו ספרתי של אנשים קרובים אלי.
יצא לי לאבד חברים קרובים, יצא לי לאבד את אמי בגיל 19 ל"מחלה", יצא לי לאבד עובדים ויצא לי לאבד מנטורים. בכל זאת, הפעם, זה היה שונה.
תמיד החזקתי מעצמי מישהו חזק, שלא יכול להשבר. שכבר עבר הכל בחיים, צוחק בפני הכאב בפה מלא ואינו מתרגש משום דבר.
כל זה התמוסס ב 18.05.17. כריס קורנל, גיבור נעוריי, אביר הבדידות והעצב, הקול שהגדיר עבורי את שנות ה 90 יחד עם אדי וודר מפרל ג'אם, החליט לסיים את מסעו בעולם שלנו ולהגיד שלום לגן עדן.

"I, I never wanted, to write these words down, for you…" (Temple of the Dog – Say Hello 2 Heaven)

איך זה יכול להיות? קורנל, שעבר כל כך הרבה תהפוכות חיים, שאיבד כל כך הרבה וזכה בהרבה יותר, איש המשפחה המסור עם 3 ילדים מדהימים ואישה מהממת, הזיקית המוסיקלית שעבר בנונשלנטיות מרוק כבד ומטאל למוסיקה אקוסטית מרגשת, מפאנק רוק א-לה רייג' אגיינסט דה משין לפופ דביק תודות לטימבלנד, כל זה בחיוך נבוך ונועם הליכות, מבלי ריבים וסצינות, מבלי אגו מנופח של רוק סטאר, למרות שהוא ה-רוק סטאר האמיתי!
"Heaven sent hell away, no one sings like you any more…" Soundgarden – Black Hole S
un

קורנל, שהיה הקול האבוד של מיליוני בני נוער כועסים ובודדים, שהיה הגב היציב של מהפכה מוסיקלית שתבעה לעצמה קורבנות אדם כואבים בדמותם של קורט קוביין וליין סטיילי, שהיה האח הגדול של אדי וודר ואחראי במו ידיו להתחלה של פרל ג'אם, קורנל, ששר על שמש שחורה וביקש שנראה לו איך לחיות, כבר לא ילווה את פסקול חיינו במוסיקה חדשה ומרתקת, לעיתים קשה לעיכול ולעיתים עדינה ומלטפת ותמיד מעניינת ולא קונבנציונלית.
וזה כואב. לא האמנתי שזה יכאב ככה. בכמה ימים הראשונים, אני לא מתבייש להגיד, בכיתי ובכיתי המון. פשוט לא הצלחתי לעכל את הבשורה.
בכל זאת, קורנל ליווה אותי ברגעים הקשים של חיי. הוא היה שם בשבילי, כשאף אחד אחר לא היה.
מילותיו ליטפו אותי בלילות שימורים ארוכים, מכורבל במיטה ולא יכול לזוז מרוב פחד.
השירים שלו חבקו אותי כשישבתי לבד בחדרי לאחר ההלוויה של אימי, מבולבל ולא מבין מה קורה.
"I'm 24, and I've got everything to live for, but I know now, that it wasn't meant to be…"
Chris Cornell – Preaching the end of the World.

מעולם לא חשבתי שמישהו מבין אותי, עד שנתקלתי בקורנל. לבד בבית, שר בקולי קולות עם אוזניות ענקיות המפרידות ביני לבין העולם, או באוטו, בפקק, משתולל ומתופף על ההגה, או סתם, כך, עם הגיטרה האקוסטית, מנסה ללא הצלחה, מילותיו של קורנל נחמו ועודדו אותי, שימשו לי חבר ואח, כתף לבכות עליה וחיוך מזדהה.
משהן היה חייב להיעשות.
אז עשיתי טלפון. ועוד טלפון. לאט לאט עוד ועוד אנשים הצטרפו אלי וביחד הרמנו מופע מחווה מרגש ביום ההולדת שלו, ב 20.7.17. להפתעתי, המופע היה סולד-אאוט ואי אפשר היה להתחמק מזה יותר – כריס קורנל השפיע על כל כך הרבה אנשים ככה, לא רק עליי.
שנה לאחר מכן, לאחר לחץ פיזי מתון ולא מתון מהקהל, עשינו את זה שוב. שוב סולד אאוט. שוב דמעות התרגשות. התחלנו מסורת!
השנה, היינו חייבים לעשות את זה בגדול יותר. לתת ליותר אנשים את ההזדמנות לבוא ולחגוג איתנו את חייו ומורשתו של האיש הגדול הזה.
תבינו, לא היתה לי ברירה אחרת. מישהו היה חייב לעשות את זה .
כנראה שהמישהו הזה, הוא אני.
How could I know, that this would be my fate? Cause I fell on, black days" Soundgarden – Fell on black days.

שנתיים אחרי מותו הטראגי של כריס קורנל, יעלו מיטב אמני הגראנג' בישראל על במת הבארבי למופע מחווה שכולו אהבה לאחד מאבות הז'אנר. המופע, פרי שיתוף פעולה של ליין ההופעות Teen Spirit ורדיו זה רוק נולד למעשה כבר עם היוודע דבר מותו של קורנל. נדב בונדר, מוזיקאי בן 37 ומייסד ליין מופעי המחווה ל-90's, Teen Spirit, שהושפע עמוקות מקורנל הבין מיד שהוא חייב לעשות משהו שיכבד את פועלו של קורנל, וקיים מאז שני מופעי מחווה שהיו "סולד אאוט".
אורחים מיוחדים: נינט טייב, טל פרידמן. מוצ"ש 25.5, 20:30 בארבי תל אביב

תגובה אחת בנושא “אביר הבדידות והעצב / פוסט אורח, נדב בונדר”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *