את הדברים האלה אני כותבת מאוחר. זוהי מעין התנצלות. כבר כמה חודשים שאני לא מצליחה להעלות על הכתב (או יותר נכון על המסך) את המילים,

את התודה להיכרות שלי עם אירית דקל אני חייבת לאבא שלי. יש לנו מעין נוהל כזה בבית ובו אחרי ארוחת שישי אני והאחיות שלי משמיעות

רגע לפני שאני מתחילה: אחד הדברים המשמחים שקרו בעקבות הפוסט הקודם של תרבות יום א בזמן הקורונה היה שהמון אנשים פתאום הציעו לי עוד ועוד